מהנרדפים ולא מהרודפים

שור או כשב או עז כי יולד… ירצה לקרבן אשה לה' (כ"ב, כ"ז)

ציווה הקב"ה להביא לפניו קורבנות, וחלק גדול ממצוות התורה, המשכן והכוהנים עוסקות בנושא זה. התורה מציינת בפנינו מאיזה סוגי בעלי החיים מהם מותר להביא קורבן, בעלי חיים אלו הם לרוב אלו שמגדל האדם בביתו, אולם האם רק מסיבת זמינותם הם הוכשרו לקורבן? ומדוע לא נבחרו בעלי חיים נוספים? המדרש מנסה לענות על שאלה זו, ובו בזמן להעביר לנו מסר מתחום המוסר:

'והאלוהים יבקש את הנרדף' [קהלת, ג', ט"ו] : רבי יודה ברבי סימון בשם רבי יוסי בר נהוראי [אומר] : אף כאן שור נרדף מפני הארי, כשב מפני זאב, עז מפני נמר. אמר הקב"ה: לא תביאו לפני קורבן מן הרודפים אלא מן הנרדפים (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ט').

הדרשן נשען על הפסוק מספר קהלת: מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף..  ומסביר את הבחירה בבהמות לקורבן בכך שהן נרדפות.

לכאורה, היה אפשר לחשוב שבחירה זו באה כסוג של פיצוי לבהמות אלו – שהן יזכו לשמש כקורבנות לפני הקב"ה, אולם איזה פיצוי יש בכך שלא יאכל אותן הארי אלא ישחטו על ידי האדם? אלא שנראה שיש מסר בדברי המדרש הבא לציין מסר לאדם מהבחירה בבהמות אלו:

כפי שמציין הדרשן, הארי, הזאב והנמר הם רודפים וטורפים, ולעומתם השור, כבש והעז הם הנרדפים, אולם הבחירה בהן לשמש כקרבנות אינה משום שהם נרדפים אלא דווקא משום שהם אינם רודפים! לא הנרדפות היא התכונה המיוחדת, אלא היא פועל יוצא מכך שבעלי החיים הללו אינם טורפים ורודפים אחרים, וזהו המסר שבאה התורה ללמד.

היסוד של התנהגות הרודף והטורף היא שעל מנת להשביע את רעבונו, הוא מוכן לקפח את חייו וזכותו של האחר, ותכונה זו היא שלא רצויה – לא כדי לשמש קורבן לקב"ה, ולא כדרך להתנהלות אישית וחברתית של האדם. שורש העניין הוא לא בבהמה אל בשאלה: מה ילמד האדם מהקרבת הבהמה? והתשובה היא – שהדרך לקרוב ולהתקרב אל הקב"ה היא קודם כל לא להיות מאלו הרודפים והמוכנים לקפח ולא לראות את הזולת, כאילו נאמר: עבודת הקב"ה מתחילה ביחס לאדם…