מהנרדפים ולא מהרודפים

שור או כשב או עז כי יולד… ירצה לקרבן אשה לה' (כ"ב, כ"ז)

ציווה הקב"ה להביא לפניו קורבנות, וחלק גדול ממצוות התורה, המשכן והכוהנים עוסקות בנושא זה. התורה מציינת בפנינו מאיזה סוגי בעלי החיים מהם מותר להביא קורבן, בעלי חיים אלו הם לרוב אלו שמגדל האדם בביתו, אולם האם רק מסיבה זו הם שהוכשרו לקורבן? מדוע לא נבחרו בעלי חיים נוספים לכך? המדרש מנסה לענות על שאלה זו, ובו בזמן להעביר לנו מסר מתחום המוסר:

'והאלוהים יבקש את הנרדף' [קהלת, ג', ט"ו] : רבי יודה ברבי סימון בשם רבי יוסי בר נהוראי [אומר] : אף כאן שור נרדף מפני הארי, כשב מפני זאב, עז מפני נמר. אמר הקב"ה: לא תביאו לפני קורבן מן הרודפים אלא מן הנרדפים (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא ט').

הדרשן נשען על הפסוק מספר קהלת:

מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף..

מסביר הדרשן את הבחירה בבהמות לקורבן בכך שהן נרדפות. לכאורה, היה אפשר לחשוב כאילו בחירה זו באה כפיצוי לבהמות אלו, אולם איזה פיצוי יש בכך שלא יאכל אותן הארי אל א ישחטו על ידי האדם? נראה שיש מסר בדברי המדרש המראה שלא בכך טמונה הסיבה:

הארי, הזאב והנמר הם רודפים, טורפים ולעומתם הבחירה בשור, בכבש ובעז אינה משום שהן נרדפים, אלא דווקא משום שהם אינם רודפים!

היסוד של התנהגות הרודף והטורף, היא שעל מנת להשביע את רעבונו הוא מוכן לקפח את חייו וזכותו של האחר, ותכונה זו היא שלא רצויה – לא בשביל קורבן לקב"ה, ולא כדרך להתנהלות אישית וחברתית של האדם. שורש העניין הוא לא בבהמה אל במה ילמד האדם מהקרבת הבהמה, ומכך שהדרך להתקרב לקב"ה היא לא לרדוף את האחר.