לנפש לא יטמא

בתחילת פרשת אמור אוסרת התורה על הכוהנים להיטמא למתים:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו׃ (ויקרא, כ"א, א)

מחלקת התורה בין הכהן הגדול לשאר הכוהנים במידת החומרה של איסור זה: לגבי שאר הכוהנים מתירה התורה להיטמא לשבעת קרוביהם ואילו לגבי הכן הגדול – גם דבר זה אסור.

איסור זה מעורר תהייה- הפרידה מן המת היא המפגש האחרון של האדם עם אביו, אימו או בן המשפחה שיותר לא יזכה לראות, ולכן מבחינה אנושית קשה ציווי זה מאוד. חז"ל הבחינו בקושי זה ולכן מתוך האיסור ראו את המותר ומה כן יכול הכהן לעשות בכדי לקחת חלק בפרידה זו: ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״ – עִמָּהֶם אֵינוֹ יוֹצֵא, יוֹצֵא הוּא אַחֲרֵיהֶן אַחֲרֵיהֶן, אֶלָּא הֵן נִכָּסִין וְהוּא נִגְלָה, הֵן נִכָּסִין וְהוּא נִגְלָה, וְיוֹצֵא עִמָּהֶן עַד פֶּתַח הָעִיר.

הרש"ר הירש מסביר כיצד בא לביטוי המענה על הצורך האנושי בהיפרדות מהאדם הקרוב:

אולם אין הכוונה שעליו להיות נטול רגשות אנושיים… הוא אכן נעשה אונן, ולמרות שהוא עובד אונן, אסור לו לאכול קדשים (עיין הוריות יב: ופירוש לעיל י, יח–יט). על אף שאינו קורע את בגדיו ״כדרך שבני אדם פורמים״ – הוא אינו נותן ביטוי לקריעה בעולמו האישי על ידי קריעת בגדיו במקום בולט, בצוואר – ואף על פי כן הוא ״פורם למטה״, בשוליים (שם). על אף שאסור לו להצטרף באופן ישיר ללוויה, ״אינו יוצא אחר המטה״, הוא הולך אחריה ממרחק, עד שהיא מגיעה לשער העיר; כך שהוא נכנס לכל רחוב ורחוב שהמיטה עוברת דרכו, לאחר שמסע הלוויה עוזב אותו: ״הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה, ויוצא עמהן עד פתח שער העיר״ (סנהדרין יח.).

לאור הקושי והפתרונות שהביאו חכמים עולה השאלה: מדוע בכלל אסרה התורה על הכהן, ובמיוחד על הכהן הגדול להיטמא למתים? 

לנפש לא יטמא

המדרש בילקוט שמעוני מביא תשובה לאיסור היטמאות הכוהנים:

״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ״ הֲרֵי שְׁנֵי פְּעָמִים. מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְטַבָּח שֶׁהָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא תִּרְאֶה מֵת כָּל יָמֶיךָ, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה נִכְנָס וְרוֹאֶה אֶת פָּנַי שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא פְּלָטִין שֶׁלִּי. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עַל הַכֹּהֲנִים הַנִּכְנָסִין לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ לַמֵּת. לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם: ״לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא״. (ילק"ש, אמור א')

משווה בעל המדרש את הכהן הגדול לטבח של מלך, שעליו אוסר המלך לראות מתים על מנת שלא יטמא את היכל המלך- כפי שהתורה כותבת בהמשך הפסוקים: וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו. אולם חייבים לשאול: במה הועיל בעל המדרש בדבריו? הרי נראה שהוא רק חוזר על דברי התורה (שאסור לכהן/טבח להיטמא) אך לא עונה על השאלה מדוע?

[אם נרצה לדייק אז יש לומר שגם התורה וגם המדרש מסבירים מדוע: שלא יחלל או יטמא את המקדש. עניין זה הוא מעשי – בפסוק ו' מסבירה התורה: קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְהֹוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ , ומסבירים בעלי המדרש: קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם״ עַל כָּרְחָן. ״וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה׳ לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם״ לְהַגִּיד מַה גָּרַם. ״הֵם מַקְרִיבִים״ וְלֹא הַלְוִיִּים (ילקוט שמעוני)- כהן טמא עלול לטמא את הקרבנות אותם הוא מקריב. אולם, אותו הדין שיש בבני ישראל יכול להיות בכוהנים- איסור כניסה אל המקדש. עניין זה אפילו קל יותר מאשר בבני ישראל משום שהכוהנים הם קבוצה מצומצמת שמכירה אחד את השני ולכן יכול להיות על כך פיקוח. בעניין הכהן הגדול יכולה להיות יותר בעיה משום שאין כה"ג אחר, אולם גם במקרה זה, כשם שעושים ביום הכיפורים, ניתן להשתמש במחליף שמיועד לכך מלכתחילה. אם כן, אם היה ניתן להתמודד עם היטמאותם בדרכים אחרות- מדוע נאסר עליהם להיטמא בצורה כזו גורפת?]

קושי נוסף העולה מהמדרש הוא ההשוואה של הכהן לטבחו של המלך: הרי הכוהנים ובמיוחד הכהן הגדול היו במעמד גבוה מהעם מהבחינה הרוחנית, והכהן הגדול היה הגבוה משאר הכוהנים, היה נראה שההשוואה צריכה להיות דווקא לשרו של מלך ולא לטבח פשוט?![1]

בין הטבח למלך

נראה שאפשר לענות על סיבת השוואת הכוהנים לטבח דווקא ולא לשר, מתוך ההבדל שיש בין שני התפקידים:

השר, עם כל קרבתו למלך, עדיין שומר על ריחוק מסוים משום שהמפגש עם המלך אינו קבוע (הוא נקרא אל המלך למטרה מסוימת, לצורך אירוע או טקס), לעומתו הטבח חי יחד עם המלך ומשמש את המלך ביום יום, ומתוך כך נוצרת קירבה מסוימת שבתוכה מה שהשר אינו יכול לומר הטבח כן (לשם השוואה, נהג של קצין בכיר שמעצם השהות המשותפת נוצרת מערכת יחסים שהיא יותר אישית מאשר שיש לקצין עם סגנו או שאר פקודיו). הכהן הגדול והכוהנים בכלל חיים את מציאות המשכן והשכינה ביום יום, הם אינם אורחים לרגע, ועל בסיס קירבה זו בעל המדרש משווה אותם לטבח דווקא.

מתוך כך אפשר גם להבין את משמעות הציווי של המלך:

מכיוון שהטבח חי את מציאות הארמון והמלך, לכן כל השפעה שלילית על חייו עלולה להשפיע על צורת שירותו את המלך. השר המגיע פעם בכמה זמן יכול לעטות על עצמו 'מסיכה' ולהתעלם מחייו האישיים בזמן הקצוב בו הוא נמצא עם המלך ובצאתו הוא יכול להוריד מסיכה זו, דבר שלטבח לא אפשרי משום שאי אפשר ל'שחק' כאילו הכול בסדר כל הזמן. כאשר אנו מסתכלים על משמעותה של הטומאה הדברים מתיישבים יותר, וכך הרמב"ם כותב בסוף הלכות מקוואות:

דָּבָר בָּרוּר וְגָלוּי שֶׁהַטֻּמְאוֹת וְהַטָּהֳרוֹת גְּזֵרוֹת הַכָּתוּב הֵן. וְאֵינָן מִדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מַכְרָעָתוֹ. וַהֲרֵי הֵן מִכְּלַל הַחֻקִּים. וְכֵן הַטְּבִילָה מִן הַטֻּמְאוֹת מִכְּלַל הַחֻקִּים הוּא שֶׁאֵין הַטֻּמְאָה טִיט אוֹ צוֹאָה שֶׁתַּעֲבֹר בְּמַיִם אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא וְהַדָּבָר תָּלוּי בְּכַוָּנַת הַלֵּב. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים טָבַל וְלֹא הֻחְזַק כְּאִלּוּ לֹא טָבַל. וְאַף עַל פִּי כֵן רֶמֶז יֵשׁ בַּדָּבָר כְּשֵׁם שֶׁהַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר כֵּיוָן שֶׁטָּבַל טָהוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ דָּבָר כָּךְ הַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאוֹת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהֵן מַחְשְׁבוֹת הָאָוֶן וְדֵעוֹת הָרָעוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּים בְּלִבּוֹ לִפְרשׁ מֵאוֹתָן הָעֵצוֹת וְהֵבִיא נַפְשׁוֹ בְּמֵי הַדַּעַת טָהוֹר…

מסביר הרמב"ם כי הטומאה אינה שינוי בגוף האדם אלא בתודעתו שנובעת ממפגש עם גורם בעולם (עם מת למשל), וכך גם הטהרה משמעותה היא ניקוי התודעה. המפגש עם המת הוא הקיצוני שבאירועים המטמאים – ולכן המת הוא אבי אבות הטומאה, משום שמפגש זה עלול ליצור תהיות, שאלות ומחשבות העלולות להוציא את האדם מאיזון.

אם נחזור להשוואה שבין הטבח והשר- בעוד שלשר יש את הזמן לעבד את המפגש עם המוות לפני או אחרי כניסתו אל המלך, לטבח אין את הפריווילגיה הזו, אם הוא ייצא מאיזון הדבר יורגש וישפיע מיד על התנהלות הארמון והמלך – ומשום כך אסור לטבח להיטמא.

כעת ניתן לראות שעצם השוואת הכהן לטבח היא תשובת המדרש לשאלת איסור היטמאותו, וכשם שעלול מפגש זה להשפיע על הטבח, כן הוא הדין לגבי הכוהן הגדול: כל השפעה העלולה לסכן את סדר עבודתו, את התקשורת שבינו ובין המלך היא אסורה משום שהשפעתה היא השפעה על כלל העם ולא רק על עצמו. הכוהן אינו חסר רגש, וראינו שחז"ל התירו לו לבטא את אבלו בצורה אישית ונסתרת, אך בביטוי החיצוני והציבורי הוא צריך לשמר את הקשר של עם ישראל אל הקב"ה בצורה החיובית ביותר. [2]

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

—————————————————————-

[1] תשובה פשוטה לכך היא שהמשכן מושווה לביתו של הקב"ה, יש בו שולחן וכיור וכו', והכוהנים משמשים בו ומקריבים קורבנות, כאילו מכינים את מאכלי הקב"ה ולכן הושוו לטבח.

[2] היוצא מן הכלל הוא מת מצווה אשר לו מחויב הכוהן הגדול להיטמא, ואפשר להסביר זאת באותה צורה אך מכיוון הפוך: הכוהן מבטא את הקשר בין העם והקב"ה. ברמה האישית, המפגש עם המת עלול לסכן את הקשר לקב"ה, אך המפגש עם מת מצווה עלול לסכן את הקשר עם העם: כאשר רואה הכוהן מת מוטל ואין מי שיעסוק בו עלול הדבר להשפיע על צורת התפיסה שלו את החברה- איך לשפוט ולהתייחס לחברה המתעלמת ממת וכיצד חברה זו מתייחסת לחלש והערירי החי בה (אם אין מי שיעסוק בקבורתו אולי הוא אדם ללא משפחה או חברים, אדם משולי החברה)? ולכן חייבה התורה לעסוק בו ודרך עיסוק זה מובן שהחברה אותה התורה רוצה מתייחסת כל כך בחשיבות גם לאדם הפשוט ביותר שאין לו בני משפחה או מגע עם אנשים אחרים עד שאין מי שיעסוק בקבורתו, ואפילו מחייבת את הכוהן הגדול להיטמא לו.