חירות מוסרית וצדק

ממש לפני כמה שעות סיימנו במשרד יומיים של סדנא אסטרטגית הנוגעת לפעילות המשרד בנוגע למאבק בדה-לגיטימציה. אחת מהתופעות הנפוצות ביותר בהן משתמשים אלו המבקשים לקעקע את זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי, היא הפקת מידע כזב – ""Fake news. מידע כזה מופץ על מדינת ישראל, ממשלת ישראל, צבא ההגנה לישראל וכל מוסד לאומי אחר שבסיסו הוא מדינת ישראל.

הבסיס העמוק יותר לתופעה זו היא בעצם קריאת תיגר על כך שיש מוסר עליון גבוה, שיש צדק ואמת אבסולוטיים, שיש באמת ובאופן ברור טוב ורע. אחד הדוברים הבכירים בסדנא הגדיר את התופעה הזאת כאחת המגמות המסוכנות ביותר "בעולם החדש" אשר הולך ומתהווה. כאשר אנשים, ארגונים ומדינות מסוגלים לטעון שכל הגדרת הטוב והרע הם יחסיים, והם נובעים מפוזיציה לאומית או פוליטית או כל דבר אחר, הרי שאין באמת "טוב" ו- "רע" והכל על פי המתבונן.  כל אחד יגדיר מהו הצדק עבורו וכך מייצרים כאוס. מציאות זאת יכולה להתרחש רק כאשר "הצדק", "הטוב" הם יחסיים ולא אבסולוטיים ממקור עליון גבוה יותר.

הערב, בזמן כתיבת שורות אלו, פגשתי לפגישה אישית את הרש"ר הירש אשר באופן מדהים כאילו בה לסכם את הסדנא.

*

ומכה בהמה ישלמנה

בסיומה של פרשת "אמור" אשר נקרא השבת מובאת פרשת המקלל את השם והוצאתו להורג וכתוצאה מכך מצווה התורה על מספר ציוויי "לא-תעשה" הנוגעים לקללת השם והכאות בין גורמים בחברה :

"וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם- ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה… וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם–מוֹת, יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ–כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ…. וּמַכֵּה בְהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה; וּמַכֵּה אָדָם, יוּמָת.". (ויקרא כד, טו- יט)

פעמים מצווה התורה, פעם אחת על הכאת "נפש" בבהמה ובאדם ושני פסוקים אח"כ מצווה התורה שוב על "מכה בהמה ואדם" ? מה ההבדל בין הציוויים ומה אפשר ללמוד מהחיבור שעושה התורה בין הכאת בהמה להכאת אדם ולסמיכות לפרשת המקלל ?

רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר את הכפילות בזה שהכתוב הראשון מדבר על אדם אשר במעשיו הורג בפועל בהמה או אדם שכן בציווי הראשון כתובה המילה "נפש". הכתוב השני עוסק באדם העושה חבורה (פצע) בבהמה או באדם. רש"י מייחס את הכתוב השני למקרה ספציפי שבו אדם מכה את אביו ואמו שדווקא אז הוא חייב מיתה, שהרי למדנו בעבר שאם אדם פגע באדם אחר ולא הרגו, אין הוא חייב מיתה, אלא לשלם את הנזק :

"ומכה בהמה ישלמנה. לְמַעְלָה דִּבֵּר בְּהוֹרֵג בְּהֵמָה וְכָאן דִּבֵּר בְּעוֹשֶׂה בָהּ חַבּוּרָה. ומכה אדם יומת. אֲפִלּוּ לֹא הֲרָגוֹ אֶלָּא עָשָׂה בוֹ חַבּוּרָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר כָּאן נֶפֶשׁ; וּבְמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ דִּבֵּר הַכָּתוּב, וּבָא לְהַקִּישׁוֹ לְמַכֵּה בְהֵמָה, מַה מַּכֵּה בְהֵמָה מֵחַיִּים, אַף מַכֵּה אָבִיו מֵחַיִּים, פְּרָט לְמַכֶּה לְאַחַר מִיתָה; לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהַמְקַלְּלוֹ לְאַחַר מִיתָה חַיָּב, הֻצְרַךְ לוֹמַר בַּמַּכֶּה שֶׁפָּטוּר, וּמַה בִּבְהֵמָה בְּחַבָּלָה, שֶׁאִם אֵין חַבָּלָה אֵין תַּשְׁלוּמִין, אַף מַכֵּה אָבִיו אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲשֶֹה בוֹ חַבּוּרָה". (ויקרא כד', כא)

למדך שהדין שוה בדיני נפשות ובדיני ממונות לענין דרישה וחקירה

רבנו בחיי בן אשר (1255-1340, ספרד) לומד מהכפילויות הללו שהתורה קובעת שיש משפט אחד שווה בדיני ממונות ובדיני נפשות – והוא עניין החקירה והדרישה לקראת הכרעת הדין במשפט. גם בדיני נפשות וגם בדיני ממונות נדרש בית הדין לחקור ולדרוש ולגלות את האמת ובשניהם בשיא הרצינות כאילו מדובר בדיני נפשות :

"ומכה (נפש) בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. וסמך לו "משפט אחד", למדך שהדין שוה בדיני נפשות ובדיני ממונות לענין דרישה וחקירה. משפט אחד, משפט של אחד הקב"ה שהוא אחד, אותו משפט שנתן לכם בהר סיני לא כמשפטי העכו"ם ודיניהן". (רבנו בחיי, ויקרא כד, כא)

כדי לגלות את האמת נדרשת חקירה ובדיקה מעמיקים, גם כאשר מדובר בדיני נפשות וגם כאשר מדובר בדיני ממונות. האמת צריכה להיות נר לרגלי בית הדין ונר לרגלי החברה והאומה הישראלית וצריך לרדוף אחריה, גם כאשר מדובר על דיני ממונות הנוגעות לחבורה הנעשית בבהמה, אז קל וחומר על דברים העומדים בבסיס הקיום של האומה הישראלית.

בנוסף אומר רבנו בחיי, המשפט האחד הוא של הקב"ה ומה שניתן לעם ישראל בהר סיני. יש משפט אחד אלוקי שלא ניתן לערער אותו, יש מוסר וצדק אלוקי שהוא אחד והוא לא ניתן לשינויי ואי אפשר לשנות אותו על פי אינטרס פוליטי, לאומי או אחר. שבירת הצדק האלוקי, משמעו יצירת כאוס בעולם – שכן אף אחד לא יידע מה אמת ומה שקר, מה טוב ומה רע. לא יכול להיות שכל בית דין יחפש את האמת של עצמו, לא יתכן שכל אדם יבנה את הצדק של עצמו – יש משפט אחד ולו מקור אחד וערעור שלו מערער את יסודות החברה.

הגמרא במספר מקומות לומדת מהעובדה שהתורה בחרה לשים את הציווי על הכאת בהמה והכאת אדם באותו פסוק ולהשתמש באותו פועל, שיש דינים השווים בין שני המקרים – דוגמא :

"ומכה אדם. תנא דבי חזקיה, מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאינו מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עליה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף מכה אדם כן". (סנהדרין ע"ט ב')

חירות מוסרית וצדק

על אף שהגמרא לומדת מספר הלכות דומות בין מכה אדם למכה בהמה, הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מלמד אותנו שתכליתה של פרשה זו היא לעשות הבחנה ברורה וחדה בין נפש האדם לנפש בהמה ולומר לנו באופן ברור, נפשו של האדם נעלה יותר ואין בכלל רובד השוואה. נפש האדם היא במדרגת "אישיות" ואילו נפש הבהמה היא בדרגת "חפץ":

"כל תכליתה של פרשה זו היא להבדיל בין ״נפש אדם״ ל-״נפש בהמה״. ״נפש אדם״ היא אישיות, ואילו ״נפש בהמה״ היא חפץ. ניתן לנהוג כלפי הריגת נפש אדם רק כאל חטא נגד האישיות שנהרגה, אשר מעלתה לא יכולה להיות נערכת בממון; לא ייתכנו תשלומי ממון על אובדן כזה. התשלום היחיד שיכול להיות על נטילת חיי אדם הוא אובדן חייו הארציים של הרוצח. לעומת זאת, בהריגת נפש בהמה ניתן לנהוג רק כחטא כלפי בעליה. ואף על גב ש-״צער בעלי חיים דאורייתא״ והוא חטא כלפי ה׳, אין ההורג בהמת הפקר נידון ונענש בבית דין של מטה. גופו של אדם על איבריו הוא רכושה של נפש האדם; הוא קניינה וכלי מלאכתה. לפי זה חבלה בגוף אדם היא חטא כלפי האישיות וכן גם כלפי רכושה". (ויקרא כד, כא)

אבל, כאילו התנבא הרש"ר על העתיד ועל העיוותים המסוגלים להיווצר בעיוות המוסר האלוקי והצדק האבסולוטי, בוחר הרש"ר באמצעות החיבור בין ציווים אלו למקרה שבו "ברך" אדם את הקב"ה, ללמד אותנו יסוד גדול – זכויות האדם, צדק, מוסר נובעים ממקום אחד בלבד – "אישיות ה'" ומי שמנסה לקעקע אותה, מי שמנסה לכפור בה, כופר בכל המושג של חירות, מוסריות, צדק. הוא מערער את היסוד לכל שכן כל אלו נובעים מהצדק האלוקי ואם מסירים את הצדק האלוקי, את "אישיות ה'" – כל היסודות מעורערים והפרמידה עליה נבנות בסוף זכויות האדם מתפרקת :

"כל הכללים והמושגים האלה כבר נתבארו בפרשת משפטים, המעמידה את העקרונות הבסיסיים של המשפט החברתי והאזרחי בישראל, אשר גם הוא נוסד על כבודה ומעלתה של אישיות האדם. אולם כאן הם קשורים להלכה של ברכת השם, שנכתבה כהקדמה להם…. אותו מושג יסוד לכל משפט, אותו תנאי מוקדם לכל זכויות האדם, אינו אלא מושג ״אישיות״ ה׳. העומדת בפני עצמה והנעלית מעל הכל. הסֵר מן העולם את ״אישיות״ ה׳ – וגם גרשת צדק מן העולם, ומיעטת את עצם מושג הצדק לדמיון כזב גרידא". (שם)

כאשר ממוטטים את "אישיות ה'", את הצדק והמוסר המוחלטים דה פקטו מגרשים את הצדק בעולם והרבה יותר גרוע מזה, הופכים את המושג צדק לדימיון כזב גרידא. איזה דיוק ועוצמה של דברים של הרש"ר הירש אשר מדבר אלינו, כאשר חברות וארגונים מנסים לייצר "צדק חלופי" ל- "צדק המגיע ממקור הגבוה יותר".

יסוד עצום מלמד אותנו הרש"ר הירש בהמשך דבריו, צדק יכול להתקיים רק מתוך חירות אמיתית, ומי שכופר בחירות אמתית לא יכול לדבר על צדק, אלא על כוח וכפייתו על אחרים. חירות אמתית נובעת שואבת את כוחה ממקור אחד – מכוחו של הבורא שנתן את החירות לעולם:

"צדק הוא זכות שניתן להכיר בה רק מתוך חירות. הכופר בחירות מוסרית אינו יכול לדבר על צדק. אם לא ירמה עצמו בכזב ודמיון שוא, יוכל לדבר רק על כוח. בעולמו, פועלים רק כוחות חומריים, מכניים או אורגניים. עצם מושג הצדק אינו קיים עבורו. אם אין לעולם בורא בן חורין; אם הבורא לא חנן את האדם, האצילי שבברואיו, ברוח מרוחו או בחלק מחירותו המוסרית; אם אין בורא בן חורין שהוא נעלה מן העולם; אם אדם אינו אלא יציר גשמי של עולם חומרי נטול חירות הכבול בידי חוקים חומריים – אם כן מהיכן יוכל להשיג יציר גשמי זה של עולם גשמי, חירות מוסרית? אם ה׳ אינו נעלה בחירות, אם לה׳ אין חירות מוסרית מוחלטת, כיצד תהיה לאדם חירות ? ואיך ניתן לדבר על טוב ועל רע? . מכאן, שמושג הטוב והרע תלוי בחירות המוסרית, והחירות המוסרית נובעת מה׳, הנעלה בחירות. וכמו כן מושג האישיות האנושית נובע ממציאות אישיות ה׳. שכן מהותה של ״אישיות״ היא היכולת לבחור ולקבל החלטה מתוך חירות מוסרית; כל עצמה של האישיות הוא חירות מוסרית הבאה לידי ביטוי באדם הפרטי". (שם)

ומה קורה כאשר אין חירות בעולם ואין הבנה שהכל נובע מ- "אישיות ה'" ?

"אך אם אין אישיות פרטית במידה מוחלטת באלוקים עצמו; אם אין בורא אישי נעלה מן העולם, אשר חנן את האדם, הנאצל שביצוריו, ברוח מרוחו ואמר לו: ״היה בן חורין! בחור את בחירותיך מתוך חירות!״; אם לא קיים אלא העולם כ״חפץ״, והאדם אף הוא אינו אלא יציר של עולם זה – אם כן גם האדם אינו אלא חפץ; ומכיוון שאין חירות, הרי שאין אישיות בעלת רצון חופשי. נמצא שההבדלים בין כל ״הדברים״ הם רק בכמות ולא באיכות, וכל הדברים בעולם זה אינם אלא יצירי כוחות המושלים בכפייה עיוורת. ….בעולם כזה של ״חפצים״, אין מקום לדבר על ייחודיותו ומעלתו היתירה של האדם, ולא יימצא שום דבר כמו ״אישיות״ האדם".

מסיים הרש"ר הירש ומלמד אותנו ש- "אישיות ה'" היא היסוד הבסיסי להכל, לכל דין, לכל משפט, לצדק, למוסר, לבחינת הטוב ובחינת הרע. אי אפשר לקחת את הטוב האלוקי ולהפוך אותו לרע, אי אפשר לקחת את הרע האלוקי ולהפוך אותו למונחי "צדק, שוויון" או כל מילה מכובסת אחרת :

"משפט אחד וגו׳ – כשם ש״אישיות״ ה׳ היא היסוד לכל דין ולכל כבוד ומעלת האדם, כך היא גם היסוד לאחידות ולשוויון בדין ובמשפט. ״משפט אחד״. קנה מידה אחיד ינהג בתהליך השומר על הצדק בדין…שכן ״אני ה׳⁠ ⁠״, אלוקי כולם"!. (שם)

כוחות גדולים בעולם מנסים לייצר סדר עולמי חדש, סדר עולמי שבו אין אמת אלוקית, אין טוב ורע מוחלטים, אין מוסר גבוה ועליון – אלא כל אחד מייצר את המוסר שלו, את הנרטיב שלו, כל אחד מגדיר מהו טוב וצדק, גם אם מדובר ברוע מוחלט. התכלית של הדבר הזה היא לייצר אנדרלמוסיה ולפרק את כל התשתית לבניית העולם – לא פחות מכך.

שנזכה להיות דבקים ב- "אישיות ה'" ולא להתבלבל מכוחות המנסים לערער את הסדר והמוסר האלוקי בעולם. שבת שלום ומבורך .