חיים של קידוש ה'

סביב הימים הקדושים לחברה הישראלית, יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, עולה לא מעט פעמים המונח "קידוש השם". שומעים זאת סביב יום השואה, עם סיפורים מצמררים על קהילות יהודיות ש"נספו על קידוש השם". שומעים זאת  רבות גם סביב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בהקשר לסיפורי גבורה על חיילים ש"קידשו שם שמים".

נראה שאלו הדוגמאות הראשונות שיעלו בכל שיח על "קידוש השם". אבל בואו נדבר לכמה דקות על חיי היומיום שלנו, על שגרת החיים הרגילה שבה אנחנו חיים. האם בשגרה זו יש עניין של "קידוש השם" או שחלילה להיפך?

בפרשת אמור מתמקדת התורה בשני נושאים עיקריים: היא ממשיכה בפירוט דיני הכוהנים בעבודת המקדש והקורבנות, וכן מפרטת את זמני החגים והמועדים בלוח השנה העברי ודיניהם. בתווך מופיע הציווי הבא שמחבר בין שני העולמות:

"וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אֲנִי ה', מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקים:  אֲנִי, ה'" (ויקרא כב, לב-לג).

מה משמעות האיסור "ולא תחללו את שם קדשי", ולמה הוא מופיע בדיוק בין עבודת הקרבנות לפרשיית המועדים?

עובר עברות להכעיס

רש"י הקדוש מסביר שם שחילול השם משמעותו עשיית עברות במזיד, על מנת לעבור על דבריו של הקב"ה בכוונה תחילה:

"ולא תחללו. לַעֲבֹר עַל דְּבָרַי מְזִידִין; מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תְחַלְּלוּ מַה תַּלמוד לומר וְנִקְדַּשְׁתִּי? מְסֹר עַצְמְךָ וְקַדֵּשׁ שְׁמִי".

על פי זה, גם אדם היושב לבדו בביתו ועובר במזיד על מצוות ה', עובר על חילול השם – וקל וחומר אם הוא עושה זאת ברבים. הרמב"ם (1135-1204, ספרד, מרוקו ומצרים), פוסק להלכה בהתאם לקו של רש"י, אבל קובע שחילול השם מתרחש רק במקרה שאדם עושה את העבירות בכדי להכעיס ו"בשאט נפש". לעומתו, מי שפורש מעבירה או עושה מצווה מפני כבודו של הקב"ה – מקדש שם שמים (הלכות יסודי התורה ה, י):

"כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס, הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר 'וחללת את שם אלקיך אני ה", ואם עבר בעזרה מישראל – הרי זה חילל את השם ברבים. וכן כל הפורש מן העבירה או עשה מצווה לא מפני דבר בעולם, לא פחד, ולא יראה, ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם".

פעולות קטנות ומגונות

רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה) מפרש את הדברים באופן עקרוני יותר, וקובע:

ומאחר שאתם רואים את פעולתי על זה השלמות, אם כן אתם המקודשים ללכת בדרכי אל תחללו את שם קדשי בפעולות חסרות ומגונות, כעניין: "ויבא אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי".

הדיוק שבמילותיו של רבי עובדיה מדהים – "פעולות חסרות ומגונות". פעולותיו של הקב"ה בעולם הן פעולות שלמות (גם כאשר איננו רואים את המהלך השלם).  אדם שבעולם הזה פועל "פעולות חסרות ומגונות", בין אדם לחברו ובין אדם למקום, פוגם בפעולותיו של הקב"ה ובכך מביא לחילול שמו. כל פעולה שאדם עושה שתכליתה להחסיר משהו בעולם, שתוצאתה פוגעת במשהו, כל פעולה מגונה שאדם עושה – היא חילול השם.

התורה אינה מפרטת ואינה מבררת מהו "חילול השם", ולא בכדי. הגמרא גם היא נמנעת מלהגדיר מהו חילול השם, אך מביאה כמה דוגמאות מגדולי האמוראים שמהן נוכל להבין במה מדובר. מהדוגמה הבאה אפשר להבין עד כמה מדובר במהלכים יומיומיים שלנו:

היכי דמי [=כיצד הוא] חילול השם? אמר רב: כגון אנא, דשקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר (=כגון אני, שנוטל בשר מהקצב ואיני משלם דמיו לאלתר)… רבי יוחנן אמר: כגון דמסגינא (=כאשר אני הולך) ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין… יצחק דבי רבי ינאי אמר: כל שחבריו מתביישין מחמת שמועתו. אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דקא אמרי אינשי (=כאשר אומרים אנשים] שרא לה מריה לפלניא (=ימחל לו אדונו לאדם זה)… אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו… (יומא פו, א)

המדרש מביא דוגמה לחילול השם מגיחזי, עוזרו של הנביא אלישע. כשנעמן שר צבא ארם ביקש להביא ממון לנביא אלישע, הלה סירב לקחת ממנו. גיחזי, עוזרו של אלישע, רץ אחרי נעמן וביקש שכר – ובכך חילל שם שמים:

"ועל המחלל שם שמים" – זה גיחזי שרץ אחר נעמן ליטול ממנו ממון, שנאמר: "וירדוף גיחזי אחרי נעמן"  (מלכים ב ה, כא). אלישע קידש שמו של הקב"ה שלא רצה ליטול מנעמן כלום. וגיחזי רדף אחריו ונשבע לו לשקר שאלישע היה משלח אצלו שישלח לו ממון. נמצא זה מחלל שם שמים מה שקידש אלישע. (במדבר רבה ז, ה)

עכשיו אנחנו מבינים קצת מהו חילול השם. לא על מעשים גדולים מדובר. חילול השם נמדד במעשים הכי קטנים שלנו: במשא ומתן, בדיבור שלנו עם אחרים, בשולחן השבת עם הילדים והמשפחה. זה מתבטא במה שאומרים עלינו אנשים אחרים, במה אנחנו מבקשים ומה אנחנו אומרים. האופן שבו אנחנו מתנהלים בכל שעה, ההתנהלות מול החברים, בעבודה, בצבא ובכל מקום אפשרי – כל אלו נכללים בשאלת קידוש או חילול השם.

רבנו בחיי (1255-1340, ספרד) מסביר את החומרה שבחילול השם, אך גם מוצא לו תקנה:

"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל". חלול ה' הוא עון חמור ביותר, ומצינו שויתר הקב"ה על עבודה זרה ולא ויתר על חלול ה'….  ואומנם מצינו תקנה לעון חלול השם כשיקדש את השם כנגד מה שחלל, ולכך סמך לו: "ונקדשתי".

כעת מובן המיקום של איסור זה, בין דיני עבודת המקדש לפרשיית המועדים. יש כאן מסר: חילול השם או קידוש השם לא חלים רק בעבודת הקרבנות והמקדש, אלא בכל מקום וגם בכל יום בשנה – במהלך המועדים וגם לאחריהם. אין מיקום מתאים מזה כדי להבהיר לנו שעקרונות אלו חלים כל השנה.

נרצה או לא, אנשים מסתכלים על סובביהם כל העת. מעשינו נראים ודיבורנו נשמע לכל עבר. במעשים הקטנים והיומיומיים נמדד "קידוש השם" שלנו (וחלילה להיפך). הרמת קול שלא במקום, שקרים, הבטחות שווא, רדיפה אחרי כבוד וממון, פגיעות באחרים – כל אלו ועוד עלולים להוות חילול השם גדול מאוד. אם ננהג להיפך, נוכל לגרום לקידוש השם עצום. זה קשה, זה לא פשוט וזה מאתגר, אבל אפשר להשתדל ולהתפלל שהקב"ה יעזור שנזכה לכך.