ב- 7.10 מדינת ישראל הבינה היטב מה קורה כאשר "חיות אדם" מגשימים את טבעם האכזרי ורצונם להשמיד את העם היהודי. כמה שעות של אכזריות בלתי נגמרת הספיקה להם כדי לעשות מעשים נוראים ולטבוח ביותר מ- 1,200 בני אדם. ככה בדיוק נראים אנשים ללא מוסר, ללא ערכים, ללא פחד ויראה וכאלו שאין להם מסגרת מגבלות. אין דבר יותר מסוכן מאדם ללא מגבלות, אשר אינו כפוף למערכת חוקים ערכית ומוסרית. ההיסטוריה מכירה אנשים כאלו היטב.
שנאה ורצון השמדה לעמנו אינו מגיע רק ממחבלי הנוחב'ה ומארגוני טרור אכזריים אשר טבעם ידוע ורק התגלה כעת בעוצמתו, אלא גם משופטים בחליפות מכובדות המבקשים לאפשר לארגונים אלו להמשיך לאיים על מדינת ישראל ואף להשמידה. סטודנטים שטופי מוח קוראים מתוך מוסדות השכלה גבוה המתקדמים בעולם, להשמיד את מדינת ישראל. העולם פשוט התהפך. ככה זה שאין כללים, שאין מוסר, שאין ערכים.
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם
פרשת "אמור" אשר נקרא השבת מתעסקת בתחילתה עם איסורים ומגבלות החלים על הכהן הגדול ויתר הכהנים וממשיכה לפרט את המועדים במעגל החיים היהודי. באמצע פירוט מעגל החיים, בין אזכור חג השבועות לאזכור ראש השנה, מופיע הציווי הבא:
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם". (ויקרא כג, כב)
מה מקומו של ציווי זה כאן בין המועדת ומדוע דווקא בציווי זה מציינת התורה "אני ה' אלוקיכם" ?
רבי יוסף בכור שור (המאה ה- 12, צרפת) מסביר שמבחינה טכנית תקופת קציר החיטים מגיעה בחג השבועות ולכן הציווי מוזכר כאן. בנוסף, התורה מציינת כאן "אני ה'", לומר לנו עד כמה מבקש מאיתנו הקב"ה לדאוג לעניים ולרחם עליהם :
"ובקצרכם. לפי שמשבועות ואילך עיקר הקציר, והתחיל לדבר והעומר שהוא תחלת הקציר, הזכיר כאן לקט ופאה. אני ה' אלהיכם ולשמי ובאהבתי תרחמו את העניים, ולא להתגדל עליהם". (בכור שור, ויקרא כג', כב')
באמצע פירוט המועדים, אולי התקופה שבה העניים והנזקקים הכי צריכים את הסיוע והעזרה, מצווה אותך התורה – "אל תתגדל עליהם". איזה ביטוי עוצמתי. אל תתגדל על אף אחד, בטח ובטח לא על עניים ונזקקים.
רש"י (1040-1105, צרפת) עונה על שתי השאלות ביחד ומסביר שהתורה ביקשה להעצים את חשיבות המצווה ולומר לנו שכל מי שנותן את מצוות הלקט והפאה כאילו בונה את בית המקדש ומקריב בו קורבנות, בדיוק כמו שעושים במועדים :
"ובקצרכם…אָמַר ר' אַבְדִּימֵי בְּרַבִּי יוֹסֵף, מָה רָאָה הַכָּתוּב לִתְּנָהּ בְאֶמְצַע הָרְגָלִים, פֶּסַח וַעֲצֶרֶת מִכָּאן וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְחַג מִכָּאן ? לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה לֶעָנִי כָּרָאוּי, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהִקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו בְּתוֹכוֹ. אני ה' אלהיכם. נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר". (רש"י,ויקרא כג, כב )
והסיבה שהתורה מסיימת ב- "אני ה'" זה לומר לאדם, הקב"ה משלם שכר על מצוותה החסד האלו עם העניים בעם ישראל.
רבי עובדיה ספורנו (1475-1549, איטליה) עונה אף הוא על שתי השאלות, אך הוא אינו עונה מדוע ציווי זה נכנס בין המועדות, אלא מדוע הוא מופיע אחר הציווי על קרבנות התודה :
"ובקצרכם. אחר ההודאה על הקציר והצלחתו הזהיר על מצוות לקיום הממון המושג בהצלחה וצוה על לקט ופאה כאמרם מלח ממון חסר ואמרי לה חסד: אני ה' אלהיכם. אלהי הקוצרים ואלהי המלקטים הלקט והפאה לעניים ואיטיב למטיבים להם כדי לעשות רצוני". (ספורנו, ויקרא כג', כב)
אחרי שהאדם צווה להודות לקב"ה על השפע הרב שהוא נתן לו בשדה ולהביא קרבן תודה, מצווה האדם לקיים בממונו חסד, כדי לשמר את ממונו. המקור של כך, הוא במסכת כתובות אשר מספרת על ביתו של נקדימון בן גוריון, אשר היה עשיר מופלג. יום אחד היא אספה שאריות מזון מגללים של בהמות ופגשה את רבן יוחנן בן זכאי והיא מיד ביקשה ממנו שיפרנס אותה. שואל אותה רבן יוחנן היכן כל הכסף של אביך והיא ענתה לו : לא היה מלח שישמור על הממון, לא בוצע מספיק חסד שישמר את הממון של אבי :
"אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך להיכן הלך ? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא [כך מושלים משל] בירושלים: "מלח ממון חסר"? ואמרי לה [ויש אומרים] שהמשל היה: "חסד". (מסכת כתובות דף סו', עמוד ב)
בנוסף, מלמד אותנו בעל הספורנו שהתורה הוסיפה "אני ה' אלוקכם", כדי לומר לנו שהקב"ה הוא המטיב לבריות. הוא האלוקים גם של הקוצרים (בעלי הקרקע) וגם של המלקטים (העניים), ברצותו התפקידים בניהם יתחלפו ובעל הקרער יהפוך לעני והעני לבעל הקרקע.
על המוסריות
הרמב"ן (1194-1270, ספרד) מלמד אותנו יסוד עצום – גם כאשר אתה לכאורה עוסק במצווה גדולה או בערך עצום המרגש אותך, אל תשכח את העניים, את מצוות החסד, את הערכים הבסיסיים ביותר שלך:
"ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה – והנכון בעיני כי "ובקצרכם את קציר ארצכם" רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט לומר שלא תדחה המצוה ההיא את הלאוין האלה". (רמב"ן ויקרא כג, כב)
הרמב"ן מחבר את הציווי הזה למצוות קציר העומר המופיע כמה פסוקים קודם לכן. כאשר אדם עסוק במצווה שעושים אותה פעם בשנה, מתרגש ממנה, מביאים את ראשית העומר לבית המקדש, הוא יכול בקלות לשכוח את העניים. דווקא כאן מצווה התורה שלא תשכח את החסד, את הנתינה, את הערכים הבסיסיים האלו.
הרבה אנשים בחליפות, המגיעים ממוסדות מתקדמים מאמצים איזה ערך עליון, אירוע מכונן ומרגש מבחינתם ואז בכיסוי עלוב שלו, בשימוש נבזה בו מקדמים אג'נדה ותפיסה אנטי ישראלית הקוראת בעצם להשמיד אותנו. לא פחות מכך. הם מניפים "לכאורה" את ערך החירות, אבל באותו פה קוראים להשמדת מדינת ישראל.
הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל (1933-2015, ארה"ב וישראל) מסביר את דברי הרמב"ן בלשון כל כך רלוונטית ומדויקת :
"יש כאן בעצם מסר כפול: ראשית, התורה מבטאת את חשיבות הדאגה לחלש, גם במחיר ויתור על דברים חשובים הקשורים לרובד שבין אדם למקום. אולם מעבר לכך יש כאן מסר כללי בעניין קביעת סדרי עדיפויות. אסור לאדם לקבוע מה חשוב יותר ומה חשוב פחות לפי אינטואיציה ורגש. רק ההלכה יכולה לקבוע מה חשוב ממה ומה נדחה מפני מה. לפעמים אדם מתעלם מדרישות הלכתיות מתוך נהירה אחרי ערכים הנשגבים בעיניו, מוותר על פרטים קטנים לטובת מה שנראה בעיניו משימה חשובה ונעלה. התורה באה לשלול גישה זו – האדם אינו יכול לתת ציונים למצוות, ורק קריטריונים הלכתיים יקבעו את סדרי העדיפויות שלנו. ("ובקצרכם את קציר ארצכם…", שיחה לפרשת אמור, 1998)
יש אמת אחת, יש סל ערכים אחד והוא התורה האלוקית, נצח ישראל וחיבור בל ינתק בין העם יהודי לקדוש ברוך הוא. אי אפשר שכל אחד ימציא את האמת שלו וכללים משלו, אם כך יהיה המשמעות הישירה של זה היא בדיוק היעדר אמת ובניית עולם שכולו מבוסס על שקר. בדיוק מה שאנחנו חווים.
ליתן שכרי עומר אחד
בעל "המשך חכמה", רבי מאיר שמחה הכהן (1843-1926, ליטא), אשר חי דור אחד לפני דור השואה ואשר ראה את המגמות העולמיות, מסביר שני פירושים. האחד אומר הקב"ה לבעל השדה, אני אביא לך גשם, רוח ומה שצריך כדי שייצאו גידולים ראויים מהשדה ואתה, אתה תיתן שכרי בדמות מתנות לעניים ולכן מציינת התורה "אני ה'". הפירוש השני נוגע לחיבור בין מצוות אלו לחג השבועות :
"ובקוצרכם כו' אני ה' אלהיכם – כדאמר סנטרך אנא, שאני ה' נותן גשם, יורה ומלקוש בעתו, אני מוציא לך רוח שתזרה, לכן צריך את ליתן שכרי עומר אחד. פסיקתא. לכן אמר דבזה אין די שכרי, רק בגמר קצירה לא תכלה פאת שדך כו' לעני ולגר תעזוב אותם, והרי זה כאילו יהיב את לי, כי אני ה' אלהיכם, וחונן דל כאילו מלוה ה' כמו שאמרו כביכול כו'. ודו"ק.
והפירוש השני הוא לא ייאמן :
או יתכן כי תדעון כי מתן תורה בעצרת לא היה רק על החוקים, כי אם על הנמוסים המושכלים, כמו חנינה לעני ולגר, כי בלא אמונה בה' עלול שכל האדם להיות כפריץ חיות לא יחמול ולא ישא פני אביו. לכן יודוך מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך כבוד אב, שגם על זה צריך האמונה בה' והמצוה מפיו, כי בלא אמונה דור אביו יקלל כו', לכן אמר, כי בחג העצרת תחוגו על מתן תורה, לא על החוקים לבד, כי אם גם על המושגים בשכל, לכן ובקוצרכם, את קציר ארצכם כו', גם כן מצד שאני ה' אלהיכם". (משך חכמה, ויקרא כג, כב)
החיבור בין המצוות החברתיות (לקט ושכחה) לבין חג השבועות המוזכר לפני כן, הוא כדי ללמד אותנו שבמתן תורה לא ניתנו רק החוקים, אלא גם הנימוסים החברתיים וההתנהגויות השכליות לכאורה שעליהם נדרש האדם להקפיד ביתר שאת. אומר לנו בעל המשך חכמה בצורה ברורה – אדם שלא יחזיק בסט ערכים זה, אדם שלא יפעל לפי הנחיות תורה אלו, יכול להפוך ולסגל לעצמו התנהגות של חיה – "כי בלא אמונה בה' עלול שכל האדם להיות כפריץ חיות".
אדם בלי אמונה בקב"ה עשוי להפוך לחית-יער, ללא זיק של רחמים, אשר בגלל אנוכיותו האישית או הלאומית יעשה את המעשים הנתעבים והשפלים ביותר. כאשר אברהם אבינו יורד לאבימלך ולא מספר לו ששרה היא אשתו, אלא אומר שהיא אחותו, הוא נשאל על ידי אבימלך מדוע הוא נהג כך והוא עונה : "וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹקים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי, עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית כ', פסוק יא). המלב"ים (1809-1879, אוקריינה) מסביר באופן נבואי את הדברים שאנחנו חווים היום מכוחות מעונבים ולכאורה משכילים :
"הודיע לו שגם אם נראה איש, או עַם, שהוא פילוסוף גדול, וחקק לו נימוסים ישרים, והרגיל את עצמו במידות טובות על פי עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה, הכל על פי עצת שכלו, בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאוותו לעשות רע, שתמיד יגבר שכלו על תאוותו. כי בהפך, עת תבער בו אש תאוותו אל אשת חן, או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף, ולעשות כל רע. רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מידת היראה השתולה בנפש, עד שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלקים". (מלב"ים בראשית כ, יא)
שנזכה להיות בעלי יראת אלוקים, לתת את ליבנו למושכלות החברתיות כל הזמן, להיות דבקים באמת שלנו ולא להתבלבל בעולם שבו כל אחד הולך עם אמת אחרת ויוצרים עולם שלם של שקר.
שבת שלום.