בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.  (ויקרא, כ"ד)

לקראת סיום פרשת אמור מתארת התורה סיטואציה שמתרחשת בתוך מחנה ישראל: שני אנשים רבים , האחד- בן לאב ואם ישראלים, והשני בן לאב מצרי ואם ישראלית.  ננסה להבין את מה שקורה כאן על מנת לנסות ולהבין מה הוביל את המקלל למעשהו ומה ניתן ללמוד מכך הלאה:

המקלל, לפי חלק מהפרשנים, היה בן לנוגש מצרי שחמד באישה ישראלית ובעורמה בא עליה. סופו של האדם הזה היה שמשה הרגו- הוא האיש המצרי שמשה הרג במצרים.  אפשרות שנייה היא שהמקלל היה בן אשה יהודיה שהתחתנה עם מצרי ואביו היה עדיין בחיים וחי במחנה הערב רב.  עילת הריב הייתה רצונו להשתייך למחנה דן- התורה אומרת: 'וינוצו במחנה' – מסביר רש"י: על עסקי מחנה. בו הישראלית רצה לשים את אוהלו בתוך מחנה משפחת אימו, והם לא הסכימו, ולכן הוא קילל את ה'.

הפרשנים מנסים להבין את סיבת הקללה, ורש"י מביא את שלושה כיוונים בהסבר מעשה המקלל בפרשנותו:

 ויצא בן אשה ישראלית – מהיכן יצא? ר' לוי אמר מעולמו יצא. ר' ברכיה אמר מפרשה של מעלה יצא, ליגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכל פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים בתמיה. ומתניתא אמרה מבית דין של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבנות דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבתם (במדבר ב':ב') כתוב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב. עמד וגידף.

פרופ' חיים גניזי (בדף שבועי של אוניברסיטת בר אילן) מסביר את הצדדים בפירושו של רש"י:

רש"י מביא שלושה פירושים – הראשון: ר' לוי אמר- מעולמו יצא. רש"י מבין שלא מדובר כאן על מיקום פיזי, אלא מקום נפשי- בלהט הוויכוח יצא משלוותו ויצא מאיפוק ולכן קילל את ה' (נחמה ליבוביץ דנה בכך ומסבירה שדברי ר' לוי באים להסביר את סיבת המעשה) .  הסבר זה מתייחס לפן האנושי של המקלל, והגורם לחטאו הגדול הוא שהוא לא הצליח לשמור על האיפוק שלו.

פירוש שני של רש"י מביא את דברי ר' ברכיה- מפרשה של מעלה יצא. הפרשה הקודמת דנה בלחם הפנים. לחם הפנים היה מונח במשך שבוע על השולחן (מיום שישי עד שישי), ולאחר החלפתו היה נאכל על ידי הכהנים. המקלל, לפי המדרש, צחק על כך שדרך מלכים היא לאכול אוכל טרי ואילו הקב"ה אוכל אוכל לא טרי שעבר זמנו. לגלוג זה מקורו בחוסר אמונה ובוז לקב"ה ולציווים שלו, וחוסר אמונה זו הביאה אותו לידי מעשהו.   הסבר זה מתייחס לפן הרוחני של המקלל.

הפירוש השלישי שמביא רש"י הוא מהספרי: מבית דינו של משה ייצא.  הפירוש מתייחס לוויכוח על מקומו של אוהל המקלל: הוא רצה להעמידו במחנה דן ואילו הם לא רצו שיעמוד שם. משה , כאשר ניגשו לפניו פוסק נגדו ולכן עשה מה שעה. פרופ' גניזי מסביר כי אם מנסים להבין את הסיטואציה רואים שיש בה חוסר צדק: בן הישראלית מחויב במצוות ככול יהודי- משום שאימו יהודייה, אולם הוא לא  זכאי לזכות לשבת עם שבט אימו משום שאביו אינו יהודי. יש כאן מצב שבו מחייבים את האדם בכל החובות אך מונעים ממנו זכויות – וזהו מצב לא הוגן! המקלל יצא וזעק נגד חוסר צדק זה – ולכן קילל. הסבר זה מתייחס לפן החברתי במעשה המקלל. [ההסבר לחוסר צדק זה הוא שבכל חברה יש מיעוט שנפגע מחוקים מסוימים, אך החוק פונה לרוב. המקלל היה ראוי לעשות מה שעשו בנות צלופחד ואולי אז היה לא נענש- גם אם התשובה הייתה אותה תשובה].

 אם כן ראינו שלוש גורמים שיכולים להסביר את מעשה המקלל: גורם אישי, גורם רוחני – אמוני וגורם חברתי. וראוי גם לשאול מדוע הובא סיפור זה ומה אפשר ללמוד ממנו הלאה? (הרי אם המטרה הייתה רק ציווי והוראת האיסור היה, אפשר לצוות בדיוק את זה ללא כל הרקע..)

בן הישראלית

בעל הכלי יקר מסביר כי שני האנשים לא נקראו בשמם כי לא היו ראויים להיקרא בשמם:

לא פרט הכתוב שם של אחד מהם להורות שהיו שניהם פגומים, כי כל היוצא לריב מהר ודאי הוא פגום ואינו מן האנשים הנודעים בשמם לשם ולתהלה… אלא שכל זה מדבר בגנות המצה והמריבה, שאין שלום יוצא מתוך מריבה ועל ידי המריבה יבא שיכה נפש אדם או בהמה ויזיקו או בגופו או בממונו..

הכלי יקר מתייחס למידת הכעס ולכך שבעתיה נגרם המקרה הזה, והלימוד הגדול שצריך להיעשות מכך הוא להבין את חומרתה של מידת הכעס.

ר' יצחק קארו, מחכמי ספרד ותורכיה היה ממגורשי ספרד והיה דודו של ר' יוסף קארו שגדל אצלו והתייעץ איתו בהלכה, מעלה עוד נקודה בהקשר של הכעס ומסביר שאביו של המקלל היה אותו מצרי שהרג משה, ובתוך הוויכוח בני שבט דן שרבו איתו הזכירו למקלל מי היה אביו. ר' יצחק מסביר שזוהי תכונה יהודית ידועה שבשעת ריב פתאום מתחילים להזכיר נשכחות ובעיקר פגמים ודברים רעים במשפחה – אפילו עד עשרה דורות.. . משום כך המקלל רצה לנקום או להחזיר למשה באותו המטבע – משה הרג את המצרי בשם המפורש ולכן הוא קילל את השם.

נקודה זו מובילה למחשבה נוספת:

שלום עליכם, שלום רבינוביץ, שהיה מגדולי הסופרים ביידיש ושספריו מתארים את הוואי החיים בעיירות היהודיות של מזרח אירופה מתאר באחד מספריו את סיפור אהבתו הראשונה: הוא התאהב בנערה, ביתו של אחד החזנים. הוא בטוח באהבה הזו, אך מה גדולה אכזבתו כאשר הוא מגלה שהנערה בורחת עם אחד מבני הגויים של העיירה הסמוכה.

כשקוראים את הסיפור וקוראים את הפרשייה מהתורה שלפנינו קשה שלא להעלות את השאלה – מה היה קורה אם אותה הנערה הייתה חוזרת לבית הוריה אחרי 3, 5, או 10 שנים יחד עם ילדיה? איך היו מתייחסים אליה ואיך היה היחס אל הילדים? האם בכל פעם היו מוצאים הזדמנות ומזכירים להם את מוצאם? האם כל פעם כאשר הילד היה רב עם ילד אחר בכיתה היו מסבירים זאת בדם הגויי שבעורקיו? האם הוא היה זוכה לכך שיראו אותו בפני עצמו או שתמיד יהיה צריך להתמודד עם משא מוצאו?

התשובה היא כנראה שלא. לצערנו כנראה שבכל הזדמנות היו מזכירים לו את מוצאו, למה הוא לא מספיק טוב בגלל מה שאמו עשתה, נראה שתמיד היו מזכירים לו שהוא בן ישראלית – אך לא בן ישראלי.  נראה שהלימוד הכי חשוב מפרשה זו הוא ללמוד להסתכל על האדם, על היכולות שלו ולא על הדברים שאינם תלויים בו.

לא בכדי ציינו חז"ל את מוצאו של ר' עקיבא מגרים, וגם שמעיה ואבטליון היו מצאצאי גרים… אם נוכל לכוון ולראות את הפוטנציאל שיש בכל אדם אולי נצליח למצוא גם את ר' עקיבא, שמעיה או אבטליון של דורנו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.