אתמול חזרנו מסיור בצפון הירוק והמדהים. אחד המסלולים שעשינו היה נחל מירון", מסלול שמתחיל ממש מתחת לציון הרשב"י, עולה לאחת הפסגות הגבוהות של רכס הרי מירון ומשם יורד חזרה. לא הכרתי את המסלול לפני כן והסתמכתי על ספר טיולים. הבעיה הייתה שהספר לא מציין את הקושי והאתגר הכרוך במסלול. מהר מאד נפגשנו בבולדרים ענקיים וסלעים מחליקים בדרך לפסגה. היינו חייבים לעבור את הסלעים כדי להמשיך במסלול ולהגיע לפסגה.

העיקר להמשיך ללכת. לא חוזרים ולא סוטים מהדרך. אמנם מדי פעם עצרנו לנוח, אך הילדים טיפסו כמו איילים על האבנים (המבוגרים יותר, כמוני, הפגינו כישורי טיפוס פחות מרשימים). ואכן, בסוף הגענו לפסגה, והמראה שנתגלה לנו היה שווה את הכול. לא יכולנו אלא להודות שמי שבחרו לכלול את הפסגה הזו בשביל ישראל צדקו בהחלט.

בפרשת "אחרי מות" מצווה אותנו התורה ציווי מיוחד במינו:

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ.  אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם:  אֲנִי, ה' אֱלֹקיכֶם.  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם:  אֲנִי, ה'" (ויקרא יח, ה-ז)

מה המשמעות של המילים "ללכת בהם"? לכאורה, לשון הכתוב הייתה צריכה להיות "ואת חוקותי תשמרו לעשות אותם". מה טיבה של הליכה זו?

רש"י בפשטותו מסביר את המשמעות:

ללכת בהם. אַל תִּפָּטֵר מִתּוֹכָם, שֶׁלֹּא תֹאמַר לָמַדְתִּי חָכְמַת יִשְׂרָאֵל אֵלֵךְ וְאֶלְמַד חָכְמַת הָאֻמּוֹת (ספרא).

לעולם אל תפסיקו לעסוק בתורת ישראל, מבאר רש"י. הקפידו להמשיך וללכת לעד בדרך התורה ולא לעזוב אותה. המשיכו תמיד ללכת, כי התורה איננה מאורע חד פעמי. זאת דרך שצריך להמשיך ללכת בה כל הזמן ולא להיפטר ממנה. משפחתי ואני  הבנו שכאשר אתה הולך בדרך, אי אפשר לסטות ממנה – שהרי אם נסטה ממנה לא בטוח בכלל שנדע איך לחזור בשלום. בדומה לכך, סימן לנו הקב"ה את "שביל (עם) ישראל", היא התורה. רש"י מגלה לנו ש"ללכת בהם" משמעו ללכת תמיד בשביל הזה, לא להפסיק ולא לסטות.