לחקות ולהתרחק מן החוקות

מפגשים שונים אירעו לי בנסיעה הארוכה מהבית שלי בחיפה לישיבת ההסדר במעלה אדומים, בה למדתי. אחד מהם זכור לי במיוחד. איחרתי לאוטובוס שהיה אמור לקחת אותי מירושלים למעלה אדומים ובמקומו עליתי על מונית שירות. התיישבתי ליד בחור חרדי, שמלבושו היה ניכר שהוא שייך לאחת מחצרות החסידים בירושלים. אני הייתי לבוש כמו שבני ישיבת הסדר היו לבושים באותו זמן, במכנס ג'ינס וחולצת פולו.

במהלך הנסיעה התחיל הבחור לשוחח איתי, לשאול היכן אני לומד ומה מעשיי, ואז אמר: "אתה יודע מה ההבדל בינינו וביניכם, המזרוחניקים? תראה איך אתה, בחור ישיבה, לבוש – כמו הגויים. אנחנו, לעומת זאת, לבושים כמו יהודים. אצלנו הכל מבוסס על מסורת. לא שינינו את הלבוש של אבותינו גם לאחר שהגענו לארץ מאירופה".

חייכתי ועניתי לו: "אני חושש שהאמת היא דווקא הפוכה. הלבוש שלך רחוק מלהיות יהודי. את השטריימל נהגו לחבוש הקוזקים מפאת הקור העז ששרר במזרח אירופה, ואת המכנסיים הכניסו לתוך הגרביים בגלל השלג הגבוה. אני, לעומת זאת, לבוש בבגד יהודי. הנה, ראה את הג'ינס שלי; זה ג'ינס ליוייס, של לוי שטראוס!".

המקרה הזה מלמד עד כמה הכינוי "יהודי" למופע תרבותי מסוים עשוי להיות הפכפך. במשך מאות רבות של שנים יהודים חיו בקרב עמים זרים, ובאופן טבעי הושפעו מהם: באוכל, במוזיקה (מבחר ניגונים חסידיים מקורם במנגינות רוסיות), בספרות, בלבוש ובעוד עניינים רבים אחרים. אי אפשר לנתק את היהודי מסביבתו. אבל מצד שני היהודים תמיד הקפידו לשמור על שונות וייחוד. אז מהי "תרבות יהודית"? מהו היחס הנכון לרוחות התרבותיות הנושבות בעולם?

*

בלב פרשת 'אחרי מות', לאחר החלק העוסק בעבודת כהן גדול ביום הכיפורים, באה פרשת העריות, המונה את קרובות המשפחה האסורות על האדם. אך טרם ציון אותן קרובות, מצווה אלוהים את משה:

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוהיכם. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו. את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלוהיכם.

על מה הדברים מוסבים? מהם אותם מעשים ואותן חוקות, שמהם נצטווינו להתרחק? אפשר להסביר שהכוונה היא לאותם איסורי עריות, שיפורטו בהמשך. אבל המסורת ההלכתית הבינה שהמילה "חוקות" רחבה מכך. לא מדובר בחוקים, אלא בחוקות, כלומר בצורות של התנהגות, ובלשוננו: תרבות.

הנה, כך סיכם זאת הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (יא, א):

אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן, לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, שנאמר 'ולא תלכו בחוקות הגויים', ונאמר 'ובחוקותיהם לא תלכו'… הכל בענין אחד הוא: מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן, וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו.

דרישת התורה לאור זאת היא להתבדל תרבותית מעובדי הכוכבים. לא רק שאסור לחקות את מעשיהם אלא יש גם להתרחק מחוקותיהם, מתרבותם. על האדם מישראל להיזהר מלהידמות להם בכל צורה שהיא. על פי הרמב"ם, ככל הנראה זו הרחבה לאיסור עבודה זרה. ההתרחקות התרבותית מעגנת ומשרישה את ההתבדלות המחשבתית והדתית.

אפשר לומר שלפנינו מופע נוסף של יציאת מצרים. אם בקרבן הפסח התבדלו בני ישראל מן המצרים במובן הרוחני, ואם בקריעת ים סוף הם יצאו ממצרים במובן הלאומי, כאן אלוהים מצווה את ישראל להשתחרר ממצרים גם במובן התרבותי. לא לחקות את התרבות המצרית, גם מרחוק. חיקוי תרבותי עלול להוביל להידרדרות רוחנית ואיבוד החירות שאליה יצאנו.

*

עוד מהאתר

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, וּמָצָאתָ

הימים מתים והם אינם מתים

לקום ולהתקומם

בלשון מקרא – להפטרת פרשת עקב

הסיפור הוא שלנו

המחלוקת שורש הרע

אבל המסורת ההלכתית ידעה לדבר גם בקול אחר. לעומת ההרחבה התרבותית שהזכיר הרמב"ם, מדרש הספרא מצמצם את האיסור רק למעשים אסורים:

"כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו" – יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותם? תלמוד לומר "ובחוקותיהם לא תלכו", לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאישה לאשה. האיש נושא אישה ובתה, והאישה נישאת לשנים. לכך נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו".

להתבדלות תרבותית יש מחיר. היא עוזרת לשמור על ייחודנו, אבל מצד שני עלולה להוביל לאיבוד דברים טובים שקיימים אצל העמים שמסביבנו ושביכולתנו ללמוד מהם. תרבות לא יכולה להיות פסולה רק משום שהיא לא שלנו. אם יש בה ערך, והיא מועילה לבניין העולם, עלינו לאמץ אותה אל קרבנו ולהיעזר בה.

לפרשנות זו, המילה "חוקות" אינה מתפרשת כצורת התנהגות סתמית אלא כתרבות שיסודה בחוק – כלומר, בנורמה היוצרת זהות מובחנת. רק את מה שהגויים מתייחסים אליו כביטוי תרבותי מיוחד, המאפיין את עולמם שלהם, אסור לנו לחקות. אבל שאר דברים שהם עושים, לא מתוך תחושת בעלות וזהות אישית, אלא מתוך עשייה תרבותית רגילה, ביכולתנו להיות שותפים אליו. ג'ינס, מבחינה זו, הוא יותר מבסדר. וכך גם מוזיקה ועוד דברים רבים אחרים.

ביטוי מרתק לכך מצאנו אצל הרב ישראל משה חזן, מן המאה ה-19, שנולד באיזמיר וכיהן כרב הקהילה היהודית ברומא, שפסק שניתן לאמץ מנגינות אפילו מן הכנסייה בתפילה היהודית, וכך העיד:

מעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים וסופרים… ראיתי מגדולי החכמים המפורסמים שהיו משוררים גדולים על משקל המוסיקא… ולמשקל המוסיקא של ימים נוראים הצריכה הכנעה גדולה, נקראת אצלם חיזון, היו הולכים בכנסיית הנוצרים מאחרי הפרגוד בימי חגם להתלמד מהם אותו הקול המוכנע המשבר הלב והיו מסדרים מאותם הקולות קדישים וקדושות.

*

הבעיה היא שההבחנה לא תמיד חדה. לא תמיד קל להכריע האם תרבות מסוימת היא תמימה וכשרה, שיכולה לתרום לנו, או שהיא מבטאת רוח זרה, המסוכנת לזהותנו. הנה, היום, למשל, עם החשיפה המוגברת לתרבות המערבית, יש נערים ונערות שבקיאים במוזיקה או בתרבות האמריקאית יותר מאשר בתרבות היהודית והישראלית. הם ידעו לשיר בעל פה שירים של ביונסה ושל אדל אך לא יכירו אף פיוט של ריה"ל (אם הם בכלל שמעו עליו) ולא ידעו מי היה אריק איינשטיין. הם יהיו יותר בני בית בספוטיפיי וביוטיוב מאשר בסידור ובתנ"ך.

אכן, למשיכה לתרבות העולמית יש ללא ספק מחיר, ואי אפשר להתעלם ממנו. אבל האם בשל כך צריך להתנתק מן התרבות הזו, לא לדבר שפות זרות ולקרוא ספרות עולם, לא ללכת לתיאטרון ולצפות בסדרות וסרטים, לשיר רק פסוקים ומדרשים וללבוש לבוש אחיד והומוגני?!

לצד החשש מפני ההשפעה הזרה והבליעה התרבותית, אי אפשר להתכחש לכך שיש בתרבות העולם הרבה דברים חיוביים ומאירים, שאם לא ניפתח אליהם ונכיר אותם ההפסד יהיה רק שלנו. משהו בחוויה התרבותית והרוחנית שלנו ייפגע. היהדות תהיה חסרה מכך. אחד הרבנים המובהקים, שצידד בפתיחות תרבותית שכזו היה הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת ההסדר הר עציון, אשר לצד גאונותו בתורה היה ד"ר לספרות אנגלית ובקיא בשירת גדולי משורריה. הוא כתב לא מעט על הצורך בהיכרות תרבותית עם המיטב והנעלה בתרבות העולם, כשקבע נחרצות: "אני ממשיך להחזיק בתזה המרכזית של אותו מאמר: הקביעה שמתוך גישה נכונה ומאוזנת (ויש להקפיד על התנאים האלה – יש צורך בזהירות רבה), יכולה התרבות הכללית לשמש כוח מאציל ומעשיר".

הרב ליכטנשטיין מסביר שתרבות העולם הגבוהה מצליחה להעניק לנו דבר שלא נשיג בהכרח מתוך מקורותינו. לתרומה הזו הוא קורא "מורכבות החוויה". עומק היצירה האמנותית מעניק לנו מבט מורכב על האדם ועל העולם והוא הופך את תודעתנו לרגישה יותר ומורכבת יותר. ואכן, זהו מאפיין בולט שניתן למצוא אצל תרבויות דתיות מסתגרות: פשטנות מחשבתית וחשיבה בינארית. את עומק הקיום אפשר להשיג רק כשמסוגלים להתבונן עליו מזוויות ובצורות שונות ומדבררים אותו בשפה מגוונת. התנתקות תרבותית, מבחינה זו, תימנע אולי השפעה הרסנית אבל מחירה יהיה כבד – היא עלולה להוביל לפשטנות ואדישות רוחנית. "ניסיון חיי בארצות הברית ובישראל, בזירה הציבורית והאישית", סיכם הרב ליכטנשטיין, "רק חידד את הכרתי בחשיבותן של תכונות אלו".

*

באזהרה מהליכה בחוקות הגויים ובפירוט איסורי העריות בהמשך, משרטטת פרשת 'אחרי מות' את הקו הדק שביחסינו התרבותיים עם מצרים ועם העולם. יש להתבדל מתרבות מצרים, אבל זאת רק כאשר ההשפעה היא הרסנית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפריצות מינית ושבירת המסגרת המשפחתית. אך בכל הנוגע לנעלה ולטוב, שם עלינו להתקרב ולהשתלב. אלמלא כן, נישאר עם פרימיטיבי עם מחשבה בלתי מפותחת.

לשם כך אנו זקוקים לדעת, אשר יוצרת את ההבדלה "בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים". הרב נחום (נורמן) לאם, נשיאה של הישיבה אוניברסיטה, הדגיש שההבדלה אפשרית רק אצל מי שחי את החיים באופן מלא. מי שכל עולמו טמון בקודש – אין לו כל אתגר ומשימה להבדיל. חייו שטחיים וסטטיים. להבדיל זה לא אומר לשלול כל דבר וגם לא להכשיר כל דבר, אלא לדחות את המכוער והפסול ולקבל את הנעלה והטוב. את העריות של מצרים נותיר מחוץ למחנה, אך את האמנות הגבוהה נאמץ לחיקנו.

זו משימת הקדושה של העם היהודי. להתקדש לא מתוך פרישות מן העולם אלא מתוך זיקוק והעלאה שלו. זו משימה שאינה קלה, שהופכת עם התפתחות הטכנולוגיה לקשה כפליים, אבל איננו יכולים להרשות לעצמנו לברוח ממנה. אם נתבולל בעולם, נאבד את ייחודנו. אם נתנתק ממנו, נרדד את רוחנו. עלינו להצטייד בהרבה דעת, ביכולת להבחין, כדי לצלוח את המשימה. וזהו האתגר הגדול של מחנכי ורבני דורנו. זו הדרך היחידה שבה נוכל למלא את ייעודנו – קדושים תהיו.