אולם, צריך לשים לב כי המדרש מדבר בקורבנות- ולכן מובנת תשובתו, אך על פי דעת חכמים לא רק הקורבנות נאסרו מחוץ למשכן, אלא גם שחיטה לצורך אכילה, ולכן חוזרת השאלה- מדוע היה צורך לצוות גם על כך?

אם נשים לב, המדרש מתחיל ודן במשכן: כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם, מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין אַתֶּם רַשָּׁאִים לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת אֶלָּא בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אך מסיים בירושלים: הֵיכָן בָּחַר? בִּירוּשָׁלַיִם! אם כן לציווי יש תפקיד לא רק להבהיר את חשיבות המשכן והקרבת הקורבנות בו, אלא גם להטמיע את הרעיון שיש מקום אחד שהוא המקודש לעבודת ה'- המקדש בירושלים, משמע למצווה יש תפקיד חינוכי.

לכל חברה יש את הרעיונות והאמונות המשותפים לחבריה וישנם כללי התנהגות הנובעים מעקרונות אלו. בני ישראל ביציאתם ממצרים לא רק יצאו מתוך העולם הפיזי בו חיו אלא יצאו גם מתוך העולם הערכי והחברתי בו גדלו אל עולם חדש[2], ובתהליך זה- שהוא חינוכי במהותו, התורה מנסה להקנות להם את ההשקפה והאמונה שמייחדים אותה.

תהליך חינוכי לא יכול להתרחש רק באמצעים מילוליים, הוא חייב לכלול גם פן מעשי ותרגול שמביאים להטמעה של התוכן באדם, ולכן המדרש מדבר במשכן- אך מה שנלמד מכך תופס לירושלים. מבחינה מעשית, כאשר בני ישראל מחויבים להגיע למשכן כל פעם שרוצים לאכול בשר ולחלוק את הבשר עם הקב"ה ועם הכהן, נחקק בהם שהם חיים במערכת חברתית שמרכזה הוא הקב"ה והמשכן, מערכת שבה העם מורכב משבטים אך יש מסגרת לאומית גדולה המאחדת את כל השבטים לכדי עם.

החיוב לתת חלק מהבשר לקב"ה כמוהו כברכה לפני אכילה- הוא מצביע על כך שברור לנו ממי הגיע האוכל, ולמי מחויבים להודות. לארבעים השנים של בני ישראל במדבר היה תפקיד חינוכי ביצירת המסגרת החברתית והאמונית של העם שעתיד להיכנס לארץ ולבסס את ההבנה שיש מוקד לעם והוא המשכן או המקדש. משום כך כל ציווי נקשר אל מטרת על זו שהיא יצירת עם הממליך את הקב"ה בעולם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

———————————————–

[1] הגמרא (חולין ט"ז:-י"ז.) דנה בפסוקים מספר דברים  (י"ב): (כ) כִּי יַרְחִיב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכׇל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. (כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. (כב) אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ. (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. מתוך הפסוקים המדברים במה הותר מרגע הכניסה לארץ, לומדים ר' עקיבא ור' ישמעאל מה נאסר כאשר היו במדבר: ר' ישמעאל לומד כי בשר תאווה נאסר, ואילו ר' עקיבא סובר כי האיסור הוא לגבי שחיטת זבחים מחוץ למשכן, ואכילת בשר הותרה להם מחוצה למשכן, כאשר השינוי מרגע הכניסה לארץ הוא צורת הריגת הבהמה- במדבר הותר גם בשר נחירה ואילו בארץ ישראל לא, וכך אומרת הגמרא: ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחלה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה… הרש"ר הירש מציין כי בעוד הרמב"ם קיבל את דברי ר' עקיבא, הרמב"ן מקבל את דברי ר' ישמעאל משום שרוב המקראות בגמרא ביחס לשאלה זו מסכימים עם דעתו.

[2] המדרש רבה בהמשך הפרשה מביא על הפסוק: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ, ואומר: רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַר קְרָא בִּגְאֻלַּת מִצְרַיִם, מַה שּׁוֹשַׁנָּה זוֹ כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵּין הַחוֹחִים הִיא קָשָׁה עַל בַּעֲלָהּ לְלָקְטָהּ, כָּךְ הָיְתָה גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָשָׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגָּאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ד׳:ל״ד): אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי וגו׳. אֵלּוּ וָאֵלּוּ עֲרֵלִים, אֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית וְאֵלּוּ מְגַדְּלֵי בְּלוֹרִיּת, אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כִּלְאַיִם, אִם כֵּן לֹא הָיְתָה נוֹתֶנֶת מִדַּת הַדִּין לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּגָּאֲלוּ מִמִּצְרַיִם לְעוֹלָם.