אך מה הבעיה שיש במקום מסוג זה? מדוע הרב רואה בקשרים הללו או בלמידה מאומות העולם מעשה חמור כל כך עד שאומר: ע״כ הוצרך הקב״ה להודיע שגם המה מעשיהם מקולקלים ואם לא כל כך כזולתם, מ״מ כדי בזיון וקצף יש במעשיהם וקל וחומר לזולתם?

כאן מגיעים אנו להמשך דברי הרב ובעיקר להשלכה שעלולה להיות למציאות כזו על עם ישראל. הרב עד עתה הסביר את הציווי כאשר הדגש הוא על מעשי המצרים והכנענים, ולכן הובן כי הציווי 'לא תעשו' הוא לא לעשות כמעשיהם, אולם כעת הרב מוסיף צד נוסף לגבי מושא הציווי ושם את הדגש על בני ישראל:

בפסוק ישנו קושי מבחינת הניסוח- כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. לכאורה הייתה התורה יכולה לומר: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו, וכך במקום לומר פעמיים את המילים 'לא תעשו' לומר זאת רק פעם אחת, ולכן שואל הרב: מדוע לא עירבה התורה את מנהגי שתי הארצות תחת איסור אחד של 'לא תעשו'? וכאן מפנה הרב את המיקוד אל בני ישראל ואל מעשיהם שלהם ואל שני עוונות שעשו:

ומדלא ערבינהו ואמר ב׳ פעמים לא תעשו  – נוכל לומר שפרט כל עוון בפני עצמו והכתוב מאשים את ישראל על אשר בקשו ליישב ישיבה של קבע במצרים כמו שפרשתי למעלה סוף פר׳ ויגש (מ״ז:כ״ז) על פסוק וישב ישראל בארץ גושן: שבאשמת ישראל ידבר, והאשימם אלהים על שבקשו לישב ישיבה של קבע במקום אשר אמר אלהים להם כי יהיו שמה גרים ולא תושבים… וע״ז נאמר כאן כמעשה ארץ מצרים: כאותו מעשה שעשיתם בארץ מצרים. ומהו המעשה הרע אשר עשיתם? אשר ישבתם בה שבקשתם בה ישיבה של קבע מצד שחשקה נפשכם בגילוייהם ובשיקוציהם נפשם חפצה, לא תעשו עוד כאלה לבקש ישיבה של קבע בין עם סורר ההולכים בדרך לא טוב פן תלמדו ממעשיהם כי כן קרה לכם במצרים.

העוון הראשון קשור למצרים, והוא רצונם של בני ישראל להישאר בה בשל היקשרותם לתרבות, דתות ומנהגי מצרים. עוון זה הוא מעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה ורציתם להמשיך ולשבת בה ועל כך אומר הרב: לא תעשו עוד כאלה לבקש ישיבה של קבע בין עם סורר ההולכים בדרך לא טוב פן תלמדו ממעשיהם. אמירה זו נכונה לגבי ישראל במצרים ונכונה גם כלפי בני ישראל בפראג…

אם נסתכל על הפירוש בכללו כמדבר אל המציאות שעמדה בפני המחבר, נראה שבשלב הראשון הוא שם את הדגש על הסביבה החיצונית, ובמקום לומר עד כמה היא שלילית- הוא מדגיש דווקא את הצד החיובי שבה: היא לא גרועה כמו במקומות אחרים.. אולם בכך טמונה הסכנה – היא עלולה לגרום ליהודי להוריד את המגננות וכך לשאוב אותו אל תוכה כשם שקרה לבני ישראל במצרים.

אותה היטמעות בסביבה בה ישראל יושבים היא הסכנה והחטא שבגללו לא רצו לצאת ממצרים (ונוכל להשליך זאת גם על גרמניה, ארה"ב והגולה בכלל), ומכאן הרב עובר לעוון השני הקשור בכנען:

וכמעשה ארץ כנען, היינו שהוא מאשים את ישראל על שמאסו בארץ הקדושה אשר הייתה חביבה על האבות והמה מאסו בה עד אשר הוצרך הקב״ה להביאם שמה בעל כרחם שלא בטובתם וז״ש: כמעשה ארץ כנען, כאותו מעשה שעשיתם בארץ כנען!

ומהו המעשה? אשר אני מביא אתכם שמה! [4] כי עיניכם הרואות שאני מביא אתכם שמה בעל כרחכם… ומכל זה ראיה שמאסו בארץ הקדושה הנבחרה מימות האבות למקום קדושה וטהרה ורוב מצות התורה תלויות בארץ, ובכל אלה מאסו ישראל עד אשר הוצרך הקב״ה להביאם שמה בעל כרחם ולישא אותם על כנפי נשרים כאשר ישא האומן את היונק אל המקום הזה וע״י סיבוב מדברות שלא יהיה להם מקום לחזור.

העוון השני הוא מאיסת ארץ כנען, וניסוחו של הרב מדויק באומרו: ומהו המעשה? אשר אני מביא אתכם שמה! חוסר רצונם של בני ישראל ללכת לארץ כנען הביא את הקב"ה להביאם בעצמו ועל כורחם – וזהו גם עוונם: עצם הצורך של הקב"ה לקחת אותם בעל כורחם הוא עוונם. 

וכיצד יכול עם ישראל לתקן עוון זה? על כך עונה הרב בפשטות – קומו ולכו:

לא תעשו כן עוד אלא תלכו לרצונכם אל המקום אשר אמר האלהים כי זה הוא המוכן לשמירת כל משפטי ה׳ וחקותיו…

את כל המהלך מסכם הרב במסקנה מעשית: כאשר הקב"ה מכין את הדרך לארץ – קומו ותעלו! אל תלמדו מחוקים הגויים בכדי שלא יתפתח הרצון להישאר ולגור בינם משום שרצון זה מכניע את הרצון לעלות לארץ, וכשם שהיה נכון הדבר לגבי גלות מצרים כך מתאים הדבר לגלות פראג וקשה שלא להשליך מכך על ימינו ויהדות התפוצות.

במידה מסוימת כאשר היהודי חי בסביבה שהיא עוינת, הסביבה עצמם מונעת את היטמעות היהודים בה והיא מחזקת בהם את הרצון למצוא מקום טוב יותר לגור בו- ארץ ישראל, אולם הסכנה לא פחות גדולה ישנה דווקא במקומות שבהם החברה פותחת את שעריה ליהודים, המקומות שבהם ניתן ליהודים 'לשכוח' את הארץ ולהיטמע בסביבה, דווקא שם, שנראה כאילו הקיום הפיזי מוגן, איבודה של הזהות היהודית מתרחש בצורה הקשה ביותר.

*

לסיכומם של דברים: בעל הכלי יקר, בניגוד לרוב הפרשנים, רואה בארץ כנען ובארץ גושן את המקומות היותר איכותיים מבין אומות העולם, אך הוא מזהה בכך גם את הסכנה שמלווה את עם ישראל מהיום הראשון בו עזבו את ארץ כנען- היטמעות ואיבוד הזהות. אותם מנהגי מצרים מקבלים משמעות לא רק כעבודת האלילים והפריצות שהיו חלק מתרבותם, אלא גם כפתיחות וקשרי קירבה שבין ישראל לאומות שעלולים להביא לוויתור על חלום ארץ ישראל.

האם הרב התנגד באופן עקרוני לפתיחות מדעית או למידה של חוכמות מהגויים? נראה שלא זו מהות דבריו ובמקומות שונים בפירושו רואים שגם לו היה ידע הן בתפיסות המדעיות ששלטו בזמנו והן בעולמה של הנצרות, לעומת כן שם דגש הרב על הדרך בה הדברים נעשים: אם בגלל פתיחות זו מאבד העם את השאיפה לעלות לארץ – אין בהם טוב.

—————————————————–

[1] וכך למשל מובא בספרא:

מְנַיִן שֶׁלֹּא הָיְתָה אֻמָּה בָּאֻמּוֹת שֶׁהִתְעִיבוּ מַעֲשֵׂיהֶן יָתֵר מִן הַמִּצְרִיִּים?תִּלְמֹד לוֹמַר ״כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם… לֹא תַעֲשׂוּ״.

מְנַיִן לַדּוֹר הָאַחֲרוֹן שֶׁהִתְעִיבוּ מַעֲשֵׂיהֶם יָתֵר מִכֻּלָּם? תִּלְמֹד לוֹמַר ״כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם… לֹא תַעֲשׂוּ״.

מְנַיִן לַמָּקוֹם שֶׁיָּשְׁבוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִתְעִיבוּ מַעֲשֵׂיהֶן יָתֵר מִכֻּלָּם? תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ״.

מְנַיִן שֶׁיְּשִׁיבָתָם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל גָּרְמָה לְכָל הַמַּעֲשִׂים הַלָּלוּ? תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ״.

מְנַיִן שֶׁלֹּא הָיְתָה אֻמָּה בָּאֻמּוֹת שֶׁהִתְעִיבוּ מַעֲשֵׂיהֶן יָתֵר מִן הַכְּנַעֲנִים? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן… לֹא תַעֲשׂוּ״.

מְנַיִן לַדּוֹר הָאַחֲרוֹן שֶׁהִתְעִיבוּ מַעֲשֵׂיהֶן יָתֵר מִכֻּלָּם? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן… לֹא תַעֲשׂוּ״.

מְנַיִן לַמָּקוֹם שֶׁבָּאוּ בוֹ יִשְׂרָאֵל וְכִבֵּשׁוּ, שֶׁהִתְעִיבוּ מַעֲשֵׂיהֶן יָתֵר מִכֻּלָּם? תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ״.

מְנַיִן שֶׁבִּיאָתָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל גָּרְמָה לְכָל הַמַּעֲשִׂים הַלָּלוּ? תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ״.

[2] הרא"ם לפסוק ג':

ואותו מקום שישבו ישראל היא ארץ גושן. דאם לא כן אשר ישבתם בה למה לי אלא עכ״ל דהכי קאמר המצרים מקולקלים משאר האומות וארץ גושן שישראל היו יושבים בה מקולקלין יותר מהמצריים וכן שנינו בתורת כהנים:

מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלין יותר מכולן. אף ממעשה ארץ גושן וכ״ש ממעשה המצריים דאל״כ מאי וכמעשה ארץ כנען אלא עכ״ל שמעשה ארץ כנען מקולקלין יותר מכולם והכתוב הולך ומוסיף ארץ גושן מקולקלין יותר מהמצריים וארץ כנען מקולקלים יותר מארץ גושן:

[3] כך רואים למשל בפירושו על שמות כ"ג, ה', על הפסוק: עזוב תעזוב עמו: לומר לך דווקא שרוצה להיות עמך במלאכתו ורוצה להקים עמך אז אתה מחויב לסייע לו … ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמינו המטילים את עצמם על הצבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזו דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם כי דבר זה לא צווה ה׳.

[4] העוון השני הוא מאיסת ארץ כנען, וניסוחו של הרב מדויק באומרו: ומהו המעשה? אשר אני מביא אתכם שמה! חוסר רצונם של בני ישראל ללכת לארץ כנען הביא את הקב"ה להביא אותם בעצמו ועל כורחם – וזהו גם עוונם: עצם הצורך של הקב"ה לקחת אותם בעל כורחם הוא עוונם.  תיקונו של עוון זה הוא כדברי הרב: …אלא תלכו לרצונכם אל המקום אשר אמר האלהים כי זה הוא המוכן לשמירת כל משפטי ה׳ וחקותיו משמע על העם לשאוף ולהגיע לארץ ישראל משום שהיא המקום שבו ניתן לשמור ולקיים את התורה.