וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. (ויקרא, י"ז, י"ג)
מצווה התורה על מצוות כיסוי הדם: כאשר שוחטים בהמה או עוף, עלינו לכסות את דמה בעפר הארץ. הגמרא בחולין פ"ז. מסבירה כיצד יש לכסות את הדם:
תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו…
הגמרא מדגישה כי מעשה הכיסוי צריך להיות במה ששפך, הכוונה ליד שבה שחט האדם איתה הוא גם יכסה את הדם. דגש זה בא לומר שלא לכסות את הדם בצורה בזויה, למשל על ידי השימוש ברגל, והרב בכור שור לומד מכך לימוד למצוות בכללן:
ומכאן אנו למידין לכל מצות לנהוג בהם דרך כבוד, כמו שאמרו רבותינו (בבלי שבת כ״ב.) אבוהון דכולהו דם דמיניה ילפינן כולהו דרך כבוד.
מתוך הציווי על כיסוי הדם נלמד למצוות כולן שיש לנהוג בהן דרך כבוד. הכבוד אינו מתבטא רק בעצם קיום המצווה, שהרי מה משנה אם כיסה ביד או ברגל – בסופו של דבר הדם כוסה, אלא שהכבוד קשור בדרך בה מקיימים את המצווה.
ברוח זו אמרו חכמים (שבת קלג, ב): התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה, וכן מסופר על שמאי והשבת: תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. כל מאכל מובחר שהיה מוצא שמאי היה מכינו לשבת ואם היה מוצא טוב ממנו – היה מייחד אותו לשבת, עד שיצא שכל הימים היה אוכל לכבוד שבת – היה אוכל את אותם מאכלים שייחד אותם לשבת אבל מצא מובחרים מהם.
אך מדוע חשוב כיבוד המצוות כל כך, הרי את המצווה קיימנו גם בצורתה הבסיסית ביותר? כאן נראה שצריך לחזור לדברי הרב ביחס לסיבת איסור הזבח לשעירים: מפני שלא ירגילו להקטיר לעבודה זרה– הבעיה היא לא רק בשאלה למי זובחים, אלא בהרגל שמשתרש.
כאשר אדם מרגיל עצמו לדבר שלילי – קל לו להמשך אחריו, אך אותו הרגל יכול להיות לכיוון ההפוך- אם אדם ירגיל עצמו לכבד את המצוות הוא גם ירגיל את עצמו לתת לקב"ה מקום בחייו. ההשפעה של המעשים על המחשבה ותפיסת העולם עובדת לשני הכיוונים – אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ולכן עדיף שההרגל יהיה לצד החיובי, לצד שבאמת יוביל קדם את האדם ולא להיפך.