עזאזל כסימבול

אם כן מבחינה מילולית אפשר להבין את המושג לעזאזל במובן המקום הפעולה (היכן משלחים את השעיר) או במובן מושא הפעולה (בשביל מי משלחים את השעיר). לעומת זאת כיוון שני להסביר את נושא השעיר המשתלח מבחינה סימבולית:

הרמב"ם רואה בשליחת השעיר דבר סמלי: אבל אלו המעשים כולם משלים- להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה, כלומר: שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוונו, והרחקנו מהם תכלית ההרחקה (מו"נ חלק ג' פרק מ"ו). כלומר מטרת המצווה היא לעורר את האדם לתשובה ולהשליך את חטאיו רחוק ממנו, כשם שהושלך את השעיר. 

הרש"ר הירש גם הוא רואה סמליות בשעיר, ואומר כי מטרת המצווה היא להביא את האדם להבנה שגורלו תלוי במעשיו, כשם שגורל השעירים תלוי בהגרלת הכהן. אם יבחר בדרך ה'- יזכה להיכנס למקדש, אם לא- הוא יורחק למדבר.

תפקיד הייצר בחיינו

ננסה למצוא סמליות נוספת במעשה השעיר המשתלח, ונראה שנושא זה יכול לעורר מחשבה והסתכלות על משמעותו של השלילי בחיינו:

עזאזל נתפס במדרש כסמאל- כשטן וגם בהסתכלות הרמב"ם המעשה כולו בא לעורר על עזיבת החטאים – תוצר פעולתו של עזאזל, של היצר. הוגים רבים, דתיים ושלא דתיים, ניסו לעמוד על משמעות הצדדים השליליים שבעולם ובאדם, ונראה שבתוך נושא השעיר המשתלח נוכל לקבל נקודת מבט נוספת לגבי שאלה זו:

חלק מרכזי ביום הכיפורים עוסק בהמלכת הקב"ה עלינו, בחרטה על ההתרחקות מהקב"ה ובעצם אנו מנסים להיכנס לתוך תחומו של הקב"ה, תחום ששולט בו טוב מוחלט. אבל בניסיון זה יש פגם מובנה- בעוד שהקב"ה הוא מושלם וטוב מוחלט, בני האדם אינם כך, הם מועדים לחטוא ובייסודם הם בעלי פגמים ומגרעות.

גם אם אנו ננסה להתעלם מכך, ברור שהתורה מכירה באופי אנושי זה, והכרה זו היא עצם הבסיס של החזרה בתשובה.  דון יצחק אברבנאל בהסבירו את מצוות הצדקה מסביר שאי אפשר לתת צדקה ללא הכרת ערך הכסף, ללא שדבר זה יהיה חשוב לנו, כך גם הגיבור אינו גיבור בכך שאין בו פחד- אלא דווקא בהתגברות עליו.

הוא הדין גם ביום הכיפורים- ללא ההכרה בייצר, בפגם, באנושיות שלנו אין משמעות לחזרה בתשובה. בזכות היצר האנושי קיבלנו את התורה, בזכותו אנו זכינו לעול מצוות. המלאכים מבקשים מהקב"ה להשאיר להם את התורה, ועונה להם משה: וכי יש אצלכם יצר הרע וקנאה?!

ביום כיפור, בשיא החזרה אל הקב"ה, אדם יכול לחוש שהוא כמלאך, שמהיום הוא יהיה טוב בכל, מושלם. הוא יכול לקבל על עצמו מצוות על מצוות ולחוש שהוא יצליח לעמוד בכולן. תחושה זו מובנת אך ברורה גם הטעות שבה: אנו לא יכולים להתעלם מהמגרעות שלנו, מהפגמים שהופכים אותנו אנושיים, פגמים אלו הם שמביאים אותנו לחטוא אך הם גם אלו שבזכותם ניתנה לנו תורה.

המצוות מביאות להתגברות על הקושי, על הרצונות האישיים, ואת זה מייצג השעיר המשתלח: הקב"ה כאילו אומר לנו- לייצר יש מטרה, הוא רע אם נמשכים אחריו, אך יש לו משמעות אם מתגברים עליו ולכן אסור להתעלם ממנו. אבל בכדי להתגבר עליו יש ללכת דרך ארוכה, יש להתאמץ- ממש כמו הליכת האיש העיתי במדבר. זהו מעשה יום יומי שלא נגמר באירוע אחד, אחרי כל מדרגה שעלינו תבוא עוד אחת, זהו מאמץ כביר אך אם אדם יתעלם ממנו הירידה היא מהירה…

השעיר המשתלח מייצג את הייצר. השעיר לה' מייצג את הקודש. אפשר לראות את הדברים מתוך נקודת מבטו של הרש"ר: או שאתה כאן או שאתה שם, או בייצר או בקודש. אך אפשר להסתכל בצורה אחרת – השעיר המשתלח מייצג את הדרך, את דרך החתחתים שעל האדם לעבור יחד עם היצר ותוך התגברות עליו. השעיר לה' מייצג את המטרה, את התוצאה שבאה בסוף הדרך: אם הצלחת בדרך היכנס אל הקודש.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

—————————————————-

[1] כֵּוָן שֶׁעָמְדוּ דּוֹר הַמַּבּוּל וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַצֵּב, מִיָּד עָמְדוּ שְׁנֵי מַלְאָכִים, שֶׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל, וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲלֹא אָמַרְנוּ לְפָנֶיךָ כְּשֶׁבָּרָאתָ אֶת עוֹלָמְךָ: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?" (תהילים ח, ה). אָמַר לָהֶם: וְעוֹלָם מָה יְהֵא עָלָיו? אָמְרוּ לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָיִינוּ מִסְתַּפְּקִים בּוֹ [למלאכים יש מה לעשות בעולם גם ללא בני אדם]. אָמַר לָהֶם: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, אִם אַתֶּם שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ הָיָה שׁוֹלֵט בָּכֶם יֵצֶר הָרַע וִהְיִיתֶם קָשִׁים מִבְּנֵי אָדָם.אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ רְשׁוּת וְנָדוּר עִם הַבְּרִיּוֹת וְתִרְאֶה אֵיךְ אָנוּ מְקַדְּשִׁים שִׁמְךָ. אָמַר לָהֶם: רְדוּ וְתָדוּרוּ עִמָּהֶם. מִיָּד קִלְקְלוּ עִם בְּנוֹת הָאָדָם, שֶׁהָיוּ יָפוֹת וְלֹא יָכְלוּ לִכְבּשׁ אֶת יִצְרָם [כמסופר בספר בראשית על בני האלוקים ובנות האדם]. רָאָה שֶׁמְחֲזַאי רִיבָה אַחַת וּשְׁמָהּ אִסְתְּהַר [נוגה או ונוס], נָתַן עֵינָיו בָּהּ. אָמַר: הִשָּׁמְעִי לִי. אָמְרָה לוֹ: אֵינִי שׁוֹמַעַת לְךָ עַד שֶׁתִּתֵּן לִי כְּנָפֶיךָ וּתְלַמְּדֵנִי שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ, שֶׁאַתָּה עוֹלֶה בּוֹ לָרָקִיעַ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה זוֹכְרֵהוּ. נָתַן לָהּ כְּנָפָיו וְלִמְּדָהּ אוֹתוֹ שֵׁם. הִזְכִּירָה אוֹתוֹ וְעָלְתָה לָרָקִיעַ – וְלֹא קִלְקְלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּפֵרְשָׁה עַצְמָהּ מִן הָעֲבֵרָה לְכוּ וּקְבָעוּהָ בֵּין שִׁבְעָה כּוֹכָבִים הַלָּלוּ – ונִקְבְּעָה בְּכִימָה [קבוצה של כוכבי לכת]. כֵּוָן שֶׁרָאוּ שֶׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל כָּךְ עָמְדוּ וְנָשְׂאוּ נָשִׁים, וְהוֹלִיד שֶׁמְחֲזַאי בָּנִים: הִיוָא וְהַיָּא. שָׁגַר מְטַטְרוֹן שָׁלִיחַ לְשֶׁמְחֲזַאי וְאָמַר לוֹ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב עוֹלָמוֹ וּלְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. מִיָּד עָמַד בִּבְכִי וְהָיָה מִצְטַעֵר עַל הָעוֹלָם וְעַל בָּנָיו:מָה יַעֲשׂוּ בָּנָיו? מָה יֹאכְלוּ אִם הָעוֹלָם חָרֵב? שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה אוֹכֵל בְּכָל יוֹם אֶלֶף גְּמַלִּים וְאֶלֶף סוּסִים וְאֶלֶף שְׁוָרִים. בַּלַּיְלָה רָאוּ הִיוָא וְהַיָּא שְׁנֵיהֶם חֲלוֹמוֹת. אֶחָד מֵהֶם רָאָה אֶבֶן גְּדוֹלָה פְּרוּשָׂה עַל הָאָרֶץ כְּשֻׁלְחָן, וְהִיא חֲרוּתָה וּכְתוּבָה שִׁיטִין שִׁיטִין, וְהָיָה מַלְאָךְ יוֹרֵד מִן הָרָקִיעַ וּבְיָדוֹ כְּמִין סַכִּין וְהָיָה גּוֹרֵר וּמוֹחֵק כָּל אוֹתָן הַשִּׁיטִין וְלֹא הָיָה מְשַׁיֵּר בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע תֵּבוֹת; וְהָאֶחָד רָאָה: פַּרְדֵּס גָּדוֹל מְשֻׁבָּח נָטוּעַ מִכָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְהָיוּ בּוֹ מַלְאָכִים וּבְיָדָם קַרְדֻּמּוֹת וְהָיוּ מְקַצְּצִים כָּל הָאִילָנוֹת וְלֹא שִׁיְּרוּ בּוֹ אֶלָּא אִילָן אֶחָד שֶׁל שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים. כֵּוָן שֶׁנִּנְעֲרוּ עָמְדוּ בְּבֶהָלָה וּבָאוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם. אָמַר לָהֶם: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא מַבּוּל וְלֹא יְשַׁיֵּר אֶלָּא נֹחַ וּבָנָיו. כֵּוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, הָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים. אָמַר לָהֶם: אַל תִּצְטַעֲרוּ, שֶׁשְּׁמוֹתֵיכֶם לֹא יִכְלוּ מִן הַבְּרִיּוֹת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁגּוֹזְרִים גְּזָרוֹת אוֹ מַעֲלִים אֲבָנִים אוֹ סְפִינוֹת – שְׁמוֹתֵיכֶם הֵם מַזְכִּירִים: הִיוָא וְהַיָּא… [אלו הם הקריאות שמשמיעים האנשים בשעת העבודה, במובן של 'ומשוך, ומשוך'] מִיָּד נִתְקָרְרָה דַּעְתָּם. שֶׁמְחֲזַאי חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְתָלָה עַצְמוֹ בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם, רֹאשׁוֹ לְמַטָּה וְרַגְלָיו לְמַעְלָה וַעֲדַיִן הוּא תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. עֲזָאֵל לֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה וַעֲדַיִן הוּא עוֹמֵד בְּקִלְקוּלוֹ.