עגלת קניות

איסור שחיטה מחוץ למשכן

איסור שחיטה מחוץ למשכן

התורה מסבירה את איסור השחיטה מחוץ למשכן בכך שבא למנוע את הקרבת הקורבנות לשעירים, אך כיצד סיבה זו מתקשרת לאיסור בשר תאווה?

להדפסה

איסורים הקשורים בבהמות ובשחיטתן 

התורה בפרשה מצווה כמה מצוות הקשורות באכילת בהמות:

איסור חולין במדבר– איסור שחיטת בהמות הראויות לקורבן מחוץ למשכן.

איסור שחוטי חוץ– איסור להקריב קורבן מחוץ למשכן.

איסור אכילת דם.

מצוות כיסוי הדם– החובה לכסות את דם החיה (בהמה שאינה קרבה כקורבן) ועוף לאחר שחיטתן.

איסור אכילת נבלה וטריפה– איסור אכילת חיה שלא נשחטה או ששחיטתה לא הייתה כשרה.

ניתן לזהות קשר הקיים בין הציוויים בכך שכולם סובבים סביב בעלי החיים והעיסוק האנושי בהם- בין אם למאכל (איסור בשר חולין) ובין אם כקורבן (איסור שחוטי חוץ), מתוך כך העיסוק באיסור אכילת הדם וכיסוי הדם כתוצר של השחיטה ועל כך מוסיפה התורה את איסור הנבלה ביחס לבהמה שלא נשחטה או ששחיטתה נפסלה.

הקשר בין הציוויים מבוטא גם במילים המנחות החוזרות על עצמן בפרשיות אלו- ארבע מהפרשיות פותחות בלשון 'איש איש מבית ישראל' (איסור חולין, שחוטי חוץ, איסור דם וכיסוי הדם), המילה דם חוזרת על עצמה 13 פעמים ב- 16 פסוקים והמילה נפש חוזרת על עצמה 8 פעמים בפסוקים אלו, על ארבע מחמשת הציוויים העונש הוא כרת (היוצא מהכלל היא מצוות כיסוי הדם, לגבי אכילת הטרפות מסכמת התורה ואומרת: וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ ועל כך מסביר הילקוט שמעוני: ״וְאִם לֹא יְכַבֵּס וְגוֹ׳ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ – יָכוֹל יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת עַל כִּבּוּס בְּגָדִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ – עַל רְחִיצַת גּוּפוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת, עַל כִּבּוּס בְּגָדִים בְּאַרְבָּעִים).

 

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

התורה פותחת את פרשיות אלו בפתיחה מיוחד ויחידאית: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר: נראה שפתיחה זו מלמדת בעיקר על הקושי הקיים מבחינת בני ישראל לקיים ציוויים אלו- רק חזק לבלתי אכול הדם: רבי יהודה אומר, מגיד שהיו שטופים בדם קודם מתן תורה (ספרי דברים).

מלבד הפן הפולחני שהיה למשל באכילת הדם לפי חלק מהמפרשים (הרמב"ם במורה), צריך לזכור כי בני ישראל היו במדבר נוודים ומגדלי צאן ולכן המציאות הביאה למצבים בהם היו רחוקים מהמחנה והקושי מתבטא למשל בצורך להביא את הבהמה אל המשכן אם רצו לאכול בשר (במיוחד אם היו בהמות חלשות שהיה עדיף לשחוט ולא שימותו), או המפגש עם חיות שנטרפו ומצויות במדבר.

משום כך היה חשוב להדגיש את שינון הציווי- אל אהרון ובניו שיזדרזו לטפל בקורבנות המובאים לצורך אכילה, ואל בני ישראל בכדי שישמרו על הציוויים למרות הקושי.

 

איסור חולין במדבר:

(ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קׇרְבָּן לַיהֹוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהֹוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהֹוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהֹוָה אוֹתָם. (ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה. (ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל

התורה פותחת במילים אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל ומסבירים:

איש איש – דברה תורה כלשון בני אדם (תורה תמימה).

איש איש – כל אדם (דעת מקרא).

מבית ישראל– משמע שרק בני ישראל מצווים על כך (דעת מקרא).

 

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז

ממשיכה התורה להסביר את מהות האיסור: אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵזוְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ:

מדוע מדגישה התורה דווקא את הבהמות הללו?

התשובה היא שדווקא מהן מקריבים עולות ושלמים – הן הראויות לקורבן ולמרות זאת השוחט לא הביאן כקורבן.

 

 

במחנה או מחוץ למחנה:

התורה מציינת היכן מתבצעת שחיטה אסורה זו- בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:

מַה ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ מְיֻחָד, שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לִשְׁחִיטַת כָּל זֶבַח, אַף מַחֲנֶה שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לִשְׁחִיטַת כָּל זֶבַח, יָצָא הַשּׁוֹחֵט אֶת הַחַטָּאת בַּדָּרוֹם, שֶׁהוּא כָשֵׁר לִשְׁחִיטַת קֳדָשִׁים קַלִּים (ספרא).

מה חוץ למחנה מיוחד בכך שהוא מקום שאין ראוי לא לשחיטת קדשי קדשים ולא לשחיטת כל זבח, אף מה שנאמר "במחנה" — מקום שאינו ראוי לשחיטת כל זבח. יצא דרום שאף על פי שאין ראוי לשחיטת קדשי קדשים הריהו ראוי לשחיטת קדשים קלים, ולכן, אין זה בכלל שחיטה בחוץ (ביאור שטיינזלץ לזבחים ק"ז:).

מחוץ למחנה – לאתויי (רבות) כולה בפנים וצווארה לחוץ או כולה בחוץ וצווארה בפנים דחייב (תורה תמימה).

עיקר הדגש בשחיטה זו הוא שהיא מתבצעת מחוץ למשכן, ומחוץ למשכן נחשב גם אם עמדה הבהמה כולה במשכן אך רק חלק אחד שלה מחוצה לו.

ועוד למדו חכמים- כל מקום שראוי לשחוט בו איזה שהוא קורבן אינו נחשב כמחוץ למחנה ולכן אם שחט קורבן מסוג קדשי קדשים במקום בו נשחטים קדשים קלים- זה לא בכלל האיסור האמור.

 

מהו איסור שחיטה מחוץ למחנה?

נחלקו ר' עקיבא ור' ישמעאל לגבי מהות האיסור:

בספר דברים י"ב, כ"א מתירה התורה לבני ישראל לאכול מבשר בהמה בכל מקום שהם  בשל המרחק מירושלים והמקדש, ובגמרא בחולין מובאת המחלוקת:

כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחלה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה… דבמאי קמיפלגי רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר (נאסר) כלל ר' ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי (הותר) כלל…

לדעת ר' עקיבא השחיטה הייתה קיימת בקודשים (בקורבנות) אולם בבשר חולין הותר לבני ישראל להרוג בהמה על ידי נחירה (ניקוב העורק) ולא הוצרכו לשחוט בהמה שנאכלת כחולין והשחיטה נעשתה רק אם הביא האדם את הבהמה כשלמים למקדש.

לעומת זאת ר' ישמעאל סובר כי הנחירה לא הותרה בכלל והפרשה באה ללמד כי אכילת בשר חולין נאסרה, ולכן אם אדם רצה לאכול בשר- חובה עליו להביא את הבהמה כקרבן שלמים (שממנו גם הוא אוכל).

יש בפרשנים שמסכימים לדעת ר' עקיבא (וכדעתו פסק גם הרמב"ם בהלכות שחיטה בי"ד החזקה), אולם נראה שפשט הפסוקים מצדיק את דעת ר' ישמעאל ומסביר זאת ר"י בכור שור:

איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז – אפילו חולין. לפי הפשט: במדבר שנאסר להם בשר תאוה ולא היו אוכלים כי אם שלמים… כיון שבאו לארץ ישראל הותר להם בשר תאוה. ופרשה שנייה מוכחת, דקאמר: אשר יעלה עולה או זבח (ויקרא י״ז:ח׳). ופרשה ראשונה בחולין, אלא שפרשה ראשונה במדבר, ושנייה במוקדשין ואפילו בארץ ישראל ובארץ המרחק.

לדבריו גם אם נרצה לפרש כדברי ר' עקיבא ונגיד כי פרשה זו (י"ז, ג'-ז') עוסקת באיסור שחיטה מחוץ למשכן (כי הרי בשר נחירה מותר), הרי הפסוקים שבאים מיד לאחר מכן (ח'-ט') מוכיחים שלא כך הדבר משום שהם עוסקים בשחיטת קורבנות מחוץ למשכן ואם כן למה החזרה הכפולה?

ולכן יוצא שהדגש ששמה התורה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קׇרְבָּן– מלמד על כך  שאם רצה אדם לאכול בשר תחילה יש להביאו אל המשכן כקרבן לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהֹוָה – אל החצר שנמצאת לפני אוהל מועד ובה נעשית שחיטת הקורבנות, ורק אז לאכול אותו.

 

עונשו של השוחט מחוץ למשכן:

…דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:

התורה מציינת כי מעשה שחיטה זה הינו כרצח- דם שפך, ועונשו הוא כרת. ומסביר פרופ' יונתן גרוסמן את ההשוואה לרצח:

נדמה לי, כי לא ניתן להימלט מן המסקנה שגם בהריגת בעל חיים לצורך אכילה רואה הכתוב פן של רצח. אמנם "רצח" זה הותר אך מי ששוחט שלא על פי הכללים, כלומר לא הביא את הבהמה למשכן ה', הריהו רוצח, הריהו שופך דמים. מדוע שחיטת הבהמה במשכן פותרת את בעיית שפיכות הדמים? מוקד הפרק כולו הוא בהלכות דם. גם הביטוי בו משתמשת התורה לרצח – "שופך דם" אינו מקרי, שהרי "הדם הוא הנפש". אם נחזור לאיסור אכילת דם נמצא שאמנם יש פן מסוים של גזל מזבח בדם הבהמה הנשחטת כפי שאמרנו, אך גם טיעון זה פותח בזיקה האדוקה הקיימת בין נפש הבהמה ודמה- "כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם". ישנו מקרה אחד בו מותר לרצוח בהמה: ה' נתן לישראל את דם הבהמה על מנת לכפר על נפשותם. כתחליף לדמו-נפשו של החוטא, מוקרב דמה-נפשה של הבהמה על גבי המזבח.

לאור זאת, ברור מדוע יש באכילת הדם מעין גזל המזבח, שהרי כל כולה של הריגת הבהמה לא הותרה אלא בשביל שיבוא דמה למזבח, ולא יעלה על הדעת שהשוחט יאכל את הדם בעצמו. יתירה מזאת, אם נבחן את נושאו הכללי של הפרק – איסור שחוטי חוץ לאור האמור, תעלה מול עיננו הסיבה הישירה של האיסור: לא רק בשביל למנוע הקרבה לעבודה זרה, ולא רק בשל גזל המזבח אם לא זורקים עליו את דם הבהמה, אלא גם בגלל שאחרת זהו רצח בעל חיים. רק כשמקריבים במשכן, ודם הבהמה עולה על גבי המזבח ומכפר על נפש המקריב, רק אז מותר לשחוט בעל חיים. אחרת "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך".[1]

התורה דנה את השוחט בכרת, וחכמים מסבירים מהו עונש הכרת:

אָמַר רַבִּי חָנִין… מֵת בַּחֲמִשִּׁים שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתַת כָּרֵת… אָמַר רַבָּה: מֵחֲמִשִּׁים וְעַד שִׁשִּׁים שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתַת כָּרֵת. (מועד קטן כ"ח.)

ובשאר מקומות אמר ונכרתה הנפש ההיא, כי הכריתות שבתורה הם על שלשה אופנים, יש כרת לגוף לבדו, ויש כרת לנפש לבדה, ויש כרת לשניהם לגוף ולנפש (הכתב והקבלה).

 

מדוע נאסרה שחיטה מחוץ למשכן?

התורה עצמה מסבירה את סיבת הציווי:

לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהֹוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהֹוָה אוֹתָם:

מסביר הרד"צ הופמן:

למען וגו׳ – אינו מתכוון לנמק את עצם איסור השחיטה, אלא להביא טעם, מדוע אסור להקריב בבמות. שכל שחיטה צריכה להיות דווקא קרבן, דבר זה מבוסס על המשפט ״דם שפך״, כלומר: באופן אחר אסור לשפוך דם בעלי חיים. אבל מפני מה צוּוה להביא את הקורבנות דווקא אל אוהל מועד ונאסר לשחוט אותם מחוצה לו? על זה באה התשובה: למען יביאו בני ישראל את כל קורבנותיהם אל ה׳, ולא לשעירים, כפי שעשו עד עכשיו.

אולם הפסוק ״למען וגו׳⁠ ⁠״ אינו יכול לשמש טעם לאיסור השחיטה בכלל,

א) משום שלכך לא היה מתאים הנימוק ״דם יחשב״;

ב) משום שבזה עדיין לא היינו מבינים, מדוע נאסרה כל שחיטה, אפילו שחיטת חולין. כי למען לא יביאו את זבחיהם לשעירים, אין צורך לאסור כל שחיטה שהיא.

אסרה התורה (כפי דעת ר' ישמעאל) על שחיטה שאינה לשם קורבן, אולם עוד לפני הקמת המשכן הקריבו בני ישראל בבמות ולכן בא הציווי לומר שמעתה, כאשר המשכן קיים, נאסרה ההקרבה בבמות. התורה מציינת בפירוש שמטרת מניעת ההקרבה בבמות היא למנוע מצבים שבהם מקריבים בבמה לשעירים.

 

מדוע אם כן נאסר בשר תאווה? כיצד מתקשר הנימוק העוסק בשעירים אם איסור שחיטת בהמה למאכל מחוץ למשכן?

כאן נראה שצריך לחזור אל מה שכן הותר: אכילת בשר על ידי הקרבת קורבן שלמים. נראה שעצם אכילת הבשר הייתה אירוע בעל סממן פולחני, ויכול להיות ששחיטת הבהמה גם היא נעשתה בבמה תוך אכילתו בצוותא של כמה משפחות או אני ישראל. ולכן אפשר שהתורה באה לנתב מחדש את דרך אכילת הבשר: במקום בבמה כחלק מפולחן השעיר מצווה התורה להעתיק את מקום השחיטה אל המשכן, והקרבתו אל הקב"ה. בדרך זו מובן מדוע הגורם לציווי מתייחס גם לבשר תאוה.

[1] מתוך אתר ישיבת הר עציון: פרשת אחרי מות – דם ורצח בעלי חיים, פרופ' יונתן גרוסמן

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

עוד מהאתר
דילוג לתוכן