פרשת כי תבוא: הכהן אשר יהיה בימים ההם

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (דברים כ"ו, ג')

חלקה הראשון של פרשת כי תבוא עוסק במצוות מקרא ביכורים[1]. מצווה זו קשורה במצוות הבאת הביכורים למקדש: לאחר הבאת הביכורים עצמם והנפתם אומר המביא את מקרא הביכורים, שהיא מצווה נפרדת ממצוות הביכורים ולא כל מי שמביא ביכורים  מחויב לומר את המקרא  (מפורט במסכת ביכורים פרק א', למשל נשים וגרים).  

כאשר התורה מצווה על המקרא, מדגישה התורה כי המעמד ייעשה מול 'הכהן אשר יהיה בימים ההם', ועולה השאלה: מה פשר ההדגשה  בימים ההם?  הרי ברור שמדובר על הכהן שנמצא באותו הזמן ובימים ההם?!

גישה ראשונה המופיעה  בפרשנים מנסה להסביר במה מילים אלו מוסיפות לנו להבנת פרטי המצווה? ועל כך עונים על כך בכמה תשובות:

מבחינת תוקף המצווה – מסביר האבן עזרא[2] שמצווה זו מתקיימת כל זמן שבית המקדש קיים, דבר הנלמד מהמילים 'בימים ההם', בימים שבהם יש כהן המשרת רק אז מתקיימת מצווה זו.

מבחינת הכהן – האדם מביא את הביכורים אל בית המקדש ושם, מול הכהן, מתבצע הטקס עצמו והביכורים עצמם נאכלים על ידי הכוהנים בירושלים כחלק ממתנות כהונה. הכוהנים היו מחולקים למשמרות אשר כל משמר היה מתפקד במשך תקופה בשנה בבית המקדש. מתנות הכהונה התחלקו בין כאלו שנאכלות רק על ידי המשמר המכהן וכאלו שנאכלות על ידי כל כהן שנבחר על ידי מביא המתנה. מסביר הרמב"ן[3] כי המילים 'בימים ההם' באות ללמד אותנו כי הביכורים נאכלים רק על ידי המשמר המכהן כרגע- המשמר שמתפקד בימים שמביא האדם את הביכורים.

עוד בעניין זה מסבירים בעל התורה תמימה והרד"צ הופמן[4] (על פי קידושין ס"ו[5]) : יכול להיות מצב שבו הכהן היה נחשב לכהן כשר אך לאחר זמן התברר שזו הייתה טעות והוא לא היה כשר בזמן הבאת הביכורים (או הקרבת קורבן). ומסבירים הפרשנים אם באותה שעה שהבאת את הביכורים הכהן היה בחזקת כשר– אזי הביכורים התקבלו ועבודת הכהן הייתה כשרה.

מבחינת מביא הביכורים –ראינו שהביכורים ניתנים לכהן שבמשמר באותה עת, אם כך יכול אדם להשהות את הבאת הביכורים עד לזמן שכהן שקרוב אליו יגיע תורו לעבוד ורק אז הוא יביא אותם בכדי להקנות לכהן שקרוב אליו. על מצב זה, מסביר החזקוני[6], באות להזהיר המילים 'בימים ההם'– אין לאדם רשות להשהות את הביכורים בכדי לתת אותם לכהן מועדף עליו, אלא ברגע שהביכורים אצלו הוא צריך לעלות ולתת לכהן שכרגע משרת בקודש.

גישה שנייה המופיעה בפרשנים מתייחסת להסתכלות רחבה יותר על הכהונה ומעמדה, ובכלל לשאלת ההאדרה של הדורות הקודמים, ונראה את הדברים דרך המדרש בספרי והפרשנים שהלכו בעקבותיו:

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. זו היא שאמר ר' יוסי הגלילי, וכי עלתה על דעתך שתלך אצל כהן שלא היה בימיך? אלא כהן שהוא כשר.  [אין לך אלא, כהן שהוא בימיך] וכן הוא אומר: אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים: (ספרי דברים, רצ"ח:) 

אפשר לחלק את דברי המדרש לשניים:

את החלק הראשון אפשר לשייך לגישה הראשונה שהבאתי לעיל: אלא כהן שהוא כשר, יכול להתפרש במובן שבזמן לקיחת הביכורים היה כשר גם אם לאחר מכן נמצא שהיה בו פסול. אולם הסיום של הדברים, אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים, מזכיר את הגמרא במסכת ראש השנה ביחס לשופט (כ"ה, ע"ב):

ואומר (דברים, י״ז, ט׳) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר (קהלת, ז׳, י׳) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה:

עם התקדמות הדורות יכול להיווצר מצב בו יהיה זלזול בדיינים (והמנהיגים) של הדור משום שאינם עומדים באותו קנה מידה של מנהיגי הדורות הקודמים, לכך הכוונה באמירה: מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, ולכן מדגישה התורה לגבי השופטים והדיינים : אשר יהיה בימים ההם, ובאה הגמרא (במסכת ר"ה) ומחזקת:

לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים!

רש"י מפרש בעקבות המדרש ואומר שאין לנו אלא את הכוהנים שבימינו כמות שהם. אולם הרמב"ן[7] חולק על דבריו ושואל:  

הרי שופט וכהן לא ממלאים את אותו התפקיד, השופט אמור בכוח שיכלו להוציא את האמת לאור ולכן ברור שיהיה רצון שהשופט יהיה הכי חכם שאפשר, ולכן אם השופט הנוכחי לא מגיע למעלת שופטים שקדמו לו- עלולים האנשים לא להתייחס לפסיקות שלו, ולכן חשוב היה להזהיר את העם. לעומת זאת במצוות הביכורים הכוהן 'בסך הכול' לוקח את הטנא מיד המביא, ולכן איזו משמעות יש להשוואה שלו לכוהנים בדורות קודמים? מסקנת הרמב"ן בסופו של דבר היא על פי הגישה הראשונה: במידה ויתגלה שהכהן היה פסול הדבר לא מבטל את עבודתו.

המלבי"ם[8] ובעל הכתב והקבלה[9] מסבירים את הדבר מבחינת כבוד מעמד הכהונה: יכול להיות מצב בו מביא הביכורים יחשוב שהכוהן לא עומד ברמה של הכוהנים בדורות הקודמים ולכן או שלא יחשוב שיש צורך שהוא יגיד את מקרא הביכורים או שיחשוב שאינו צריך להביא בעצמו את הביכורים אלא שהכהן יבוא לאוספם כשאר התרומות, ולכן מדגישה התורה בימים ההם: המצווה לא תלויה בדעה שיש לנו על מעלת הכהן אלא בתפקיד שלו שסמכותו מגיעה מהקב"ה.

גם הנצי"ב[10] מפרש בכיוון זה ומסביר כי בזכות הביכורים מתברך יבול השנה ולכן עלול האדם לחשוב כי כהן שלא נמצא במעלת כהני העבר לא יוכל להשפיע את הברכה כמוהם, ולכן באה התורה ומצווה שכל דור וצדיקיו והברכה לא תלויה באישיות הכוהן אלא בקב"ה וקיום מצוותיו כפי שציווה.

אם ניתן להוסיף על דברי רבותינו, נראה לי שראוי לחזור אל דברי הרמב"ן ולנסות לתרץ את שאלתו על רש"י: כמו שהזכרנו, אומר הרמב"ן כי ההסבר שמביא רש"י מתאים לעניין השופטים אבל לא לעניין הכוהן. אם נחזור לקושיית הרמב"ן, נראה ונבחן את ההבדלים שבין הכוהן והשופט:

השופט מייצג פן שכלי– חקירת הדין והסקתו הן פעולה שכלית במהותה. לעומתו הכהן מייצג פן רוחני, רגשי ואפילו פסיכולוגי, הוא מייצג את הקשר הרוחני אל הקב"ה ואת הממסד הדתי בעם ישראל. עוד הבדל בינם הוא שהמערכת המשפטית היא במהותה אנושית: היא משרתת את האנשים, היא מופעלת על ידי האנשים וגם בחברות לא דתיות היא קיימת. את כוחה היא שואבת מאלו הבאים בשעריה והמקבלים את חוקיה ופסיקותיה. לעומת זאת הכהונה מייצגת מערכת שהיא אלוקית או רוחנית במהותה – היא נועדה לשרת את הקשר שבין הקב"ה ועמו, היא פונה לרגש האנושי אך בה במידה מתבססת על החובה הדתית, והיא מערכת סגורה שהכוהנים המשרתים בה נבחרו על ידי ה' כשם שהחוקים שלה הם חוקים אלוקיים.

לעומת ההבדלים, יש דמיון גם בין שתי המערכות והוא נוגע לחשש מפני איבוד הסמכות. כאשר מגיע אדם מול שופט, לשניהם יש את אותם הכלים לבחון את החוק – השכל וההיגיון. כאשר אנשים חושבים שהם חכמים יותר מהחוק ומהשלטון, הם שמים את עצמם מעל החוק והדרך לאנרכיה קרובה מאוד.

דין זה דומה גם במערכת הרוחנית: כאשר אנשים חושבים שהכוהן או המערכת הרוחנית לא מספיק צדיקים, לא מספיק קדושים, הם שמים את עצמם לא רק מעל החוק – אלא מעל הקב"ה. זה היה מעשהו של קרח: המחשבה שהוא יכול לבוא להחליף את בחירתו של הקב"ה, ומחשבה זו פירושה כפירה.

המערכת החברתית והדתית הם הבסיס לעם ישראל, עם שהוא לאום והוא דת, ובכך גם השופט וגם הכוהן דומים: הם מייצגים ממסד שהוא גדול מהדמויות הפרטיות הפועלות בו, ולכן יש צורך לצוות בשני המקרים להתייחס לממסד ולא לפרסונות המרכיבות אותו. כמובן שזה לא אומר שאסור לבקר או לנסות לשפר, אך לשבור את הכלים – אסור.

נסיים ברעיון שהרש"ר הירש מביא:  

…בבואנו אל מקדש ה׳ איננו פונים אל הכהן מצד אישיותו הפרטית; אלא אנו פונים אליו מבחינת אופיו הסמלי כנציג ומשרת של המקדש. אופי זה ניתן לו על ידי ה׳ מעת לידתו, וכל עוד הוא ״כשר״, ראוי לאופי הזה, ולא נפסל על ידי חטא, אנו פונים אליו כנציג מקדש ה׳ בקִרבנו, ומוסרים לו את ביכורי אדמתנו. שכן זוהי תכלית הביכורים, כפי שמשתמע מההכרזה הבאה בסמוך: הם נועדו לְקַשֵר כל זמן הווה, עד לדור אחרון, לעָבָר העתיק של לאומיותנו ולמקור ייעודנו הלאומי. ככל שההווה תואם פחות לדרישות האידיאליות של ייעוד זה, וככל שאי־ההתאמה ניכרת יותר באישיות הכהנים של הווה זה, כן חשוב יותר למסור להם את הביכורים בלִוויַת מילות ביאור והודאה אלה. שכן הכהן, לא פחות מאשר המביא, חייב לזכור את העבר ההיסטורי שעליו נשען כל הווה וממנו ישאב כל הווה את ייעודו. לפיכך הביטוי ״אשר יהיה בימים ההם״ מוצדק כאן עוד יותר מאשר הביטוי הדומה לו האמור בשופט (לעיל יז, ט).

————————————————————

[1] דברים א'-י':  וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:  וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:  וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:  וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:  וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:  וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת ענְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:  וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:  וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהֹוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ.

[2] ראב"ע:  וטעם בימים ההם – שזה חיוב כל זמן ששם כהן גדול.

[3] רמב"ן לפסוק ג': וטעם אל הכהן אשר יהיה בימים ההם – אל הכהן אשר יהיה שם בימים ההם, כי הם נתונים לאנשי משמר ככל הקרבנות, לא שיוליך עמו כהן מעירו להקריב בכוריו…

[4] תורה תמימה:  אשר יהיה בימים ההם – וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הכהן שלא היה בימיו, אלא זה כשר ונתחלל, מכאן לבן גרושה ובן חלוצה שעבד עבודתו כשרה. (קדושין ס״ו ב׳)

רד"צ הופמן: אשר יהיה בימים ההם – פירושו כמו למעלה י״ז:ט׳ ושם י״ט:י״ז.  יש להכיר תמיד בכהן שבימיך (עיין ספרי). במדרש תנאים עמוד 171 (מכילתא) למדו מכאן, שהכהן אשר יהיה עובד בימים ההם עבודת כהונה עבודתו כשרה מכל מקום, ואפילו אם נודע אחרי כן שהוא בן גרושה או בן חלוצה (דברי רבי יהושע, החולק על רבי אליעזר).

[5] קידושין ס"ו ע"ב מבואר:  רבי ינאי אמר: מהכא יש ללמוד כן: שנאמר בפרשת בכורים [דברים כו ג]: "ובאת אל הכהן יהיה בימים ההם", ולמה אמרה תורה "בימים ההם"!? וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו!?  אלא זה כשר ונתחלל, כלומר: הכתוב בא לרבות את מי שלא היה כהן אלא בימים ההם, קודם שנודע פסולו ; ולכך הוא נקרא "כהן", משום שעבודתו כשירה היתה ככהן גמור.

[6] החזקוני: אשר יהיה בימים ההם – ואין לך להשהות בכוריך עד שיהיה שם אחד מקרוביך ליתנם לו.

[7] רמב"ן לפסוק ג' (המשך):  …ורש״י כתב: אין לך אלא כהן שיהיה בימיך כמות שהוא.  ולא הבינותי זה, כי בענין הזקן ראוי לומר: אל השופט אשר יהיה בימים ההם (דברים י״ז:ט׳), אף על פי שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. אבל בהקרבת הבכורים למי יביאם אם לא לכהן אשר יהיה בימיו. ונראה שהם ידרשו בזה שאם הקריב בכורים או עולה וקרבנות בכהן שהוא בחזקת כשר, ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה, הקרבנות כשרין, כמו שמוזכר בפרק האחרון של קידושין (בבלי קידושין ס״ו). ויכנס בו עוד שאם היה קרוב ונתרחק כשר, וזה לענין הזקן שאינו נדון על פי קרוב ואינו ענין בבכורים.

[8] המלבי"ם: ובאת אל הכהן – בספרי אין לך אלא כהן שהוא בימיך וכה״א אל תאמר מה היה שהימים הראשונים וגו׳ (עיין בת״א), יש מפרשים כוונת הספרי משום שנאמר להלן הגדתי היום לה׳ אלהיך, שמיחד שמו של הקב״ה על הכהן שלא יתכן רק ליחידי סגולה, שלא יעלה על דעתו שהכהן אין ראוי לזה, משו״ה אמר שאין לך אלא כהן שבימיך, ולפי מה שנפרש שמאמר הגדתי וגו׳ שאומר לפני הכהן הוא להצטדק לפניו שאינו כפוי טובה ומבין כוונת מצות הביכורים בא לומר שלא יעלה בדעתך שאם אינו חשוב כ״כ מה לך להצטדק בעיניו ואינו לכבוד לך שתודיעהו שידעת כוונת הביכורים לזה אמר בספרי אין לך וכו׳:

[9] הכתב והקבלה: אשר יהי בימים ההם – אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא (רש״י מרבותינו) לפי שהבכורים אינם קרבן וחיוב הבאתן רק כבוד הכהן, ואפשר לטעות שזה אינו רק אם הכהן גברא רבה ואז אני מחוייב להטפל עצמי בהבאת בכורים אלה, אבל בלא״ה יבא הכהן ויטלם כמו בתרומה שהכהן מחזיר אחרי׳ לבית הגרנות, לכן בא הכתוב להודיע שהחיוב להביא הבכורים אל הכהן שבימיו יהיה מי שיהיה (משכיל לדוד) ונתיישב מה שעמד הרמב״ן בזה.

[10] הנצי"ב: והיינו לשון האיש ״הגדתי היום לה׳ אלהיך״ — שבזכותך ובהשגחת ה׳ עליך לטובה זכיתי ׳לבוא אל הארץ׳ וגו׳. בשביל זה כתיב ״אשר יהיה בימים ההם״, דלא תאמר דרק זכות כהן שהוא צדיק כמו אהרן ואלעזר מועיל לברכה, מה שאין כן כהן שאינו צדיק גדול. על כן כתיב ״בימים ההם״, שהצדיק לפי הדור.