הדיבור משפיע

פתיחת פרשת כי תבוא[1] עוסקת במצוות מקרא ביכורים, מצווה שבאה כחלק ממצוות הבאת הביכורים, אך בכל זאת היא מצווה נפרדת ממנה, שכן מצינו במשנה כי יש פעמים שאדם מביא ביכורים אך לא אומר מקרא ביכורים[2].

כיצד מתקיימת המצווה? כאשר מביא הביכורים נכנס למקדש מול הכהן הוא עומד ואומר: 'הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו' ואז הוא ממשיך (ור' יהודה אומר שקודם מוריד את הסל כי בפסוק נאמר: ולקח הכהן הטנא מידך)  את שאר הפסוקים מ'ארמי אובד אבי..' ועד 'ועתה הנה הבאתי…' ואז מניח את הסל ומשתחווה ויוצא[3].

וננסה הבין מה העניין שיש במצווה זו, מדוע צריך האדם המביא להוציא בפיו את הדברים? 

בעל ספר החינוך[4] מסביר קודם כל כי מדובר כאן על הכרת הטוב:

לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו, על כן, בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פרות וזכה להביאם לבית אלוהינו ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכול הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן, מתחיל בעניין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן, וענין עבודת המצריים בנו, והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת אותו (נ"א אישו), ועל כן צוונו ברוך הוא על זה, כי חפץ חסד הוא.

הטוב הזה מתחיל כבר בימי יעקב כאשר הציל הקב"ה אותו מידי לבן, והוא ממשיך בהצלת ישראל ממצרים ועד לאדם עצמו שזיכה אותו הקב"ה לשבת בארצו וליהנות מפרי אדמתו. על  כן ראוי לאדם שישבח ויודה לקב"ה על מה שנתן לו, ומתוך אמירת השבח הזה האדם גם מתברך על ידי הקב"ה[5].

הסבר זה מיישב יפה את השאלה, אולם יש משהו אפילו יותר חשוב מהם בדברי ספר החינוך, במיוחד במציאות שלנו כאשר אין מקדש ואין ביכורים, והדבר הזה הוא בהסבר הפן הפסיכולוגי של הדברים:

לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו – אומר המחבר: האדם על ידי דברי פיו יכול לכוון את מחשבותיו ו'לכוון' את ליבו. למעשה כאשר אדם אומר משהו ומבטא אותו בפיו, יש  לכך השפעה על מי ששומע אותו, אבל לא פחות חשוב מכך,  יש לכך השפעה על עצמו פנימה – והשפעה פנימית זו תכוון את צורת התנהלותו החוצה, היא תשפיע כיצד הוא יתפוס, יבין ויתנהל מול אירועים ומול הסביבה שלו. בחינוך ופסיכולוגיה יש תופעה הנקראת אפקט פיגמליון- נבואה המגשימה את עצמה, מדובר על כך שכאשר נותנים או אומרים לאדם אמירה מסוימת, גם אם היא לא נכונה, הוא יפעל לפיה. הדוגמא לכך הוא ניסוי שבו נתנו למורה שתי כיתות זהות בהרכב האנושי שלהן אך אמרו לו שאחת היא כיתה רגילה והשנייה כיתת מצטיינים. התוצאות בסוף השנה היו שהכיתה שהוגדרה כמצטיינים באמת הגיעה לתוצאות טובות יותר.  מתוך כך אפשר להבין טוב יותר את המצווה:

כאשר אנו קוראים על המעמד של הבאת הביכורים והטקס הגדול שמלווה את הבאתם, הדברים נראים לנו מרגשים ויפים- אפשר לדמיין את הפר כשקרניו בוהקות מזהב, וכל העם מלווים ומברכים בשירים את העולים למקדש…   אבל במציאות עצמה הדברים הם לא תמיד יפים, מרגשים, יש תקופות של קשיים: שנה של בצורת, או שנה  שהיבול בה לא הצליח, או אולי תקופות מלחמה, תקופות שפל ואינפלציה… האם במציאות כזו כל כך קל לבוא ולהודות? האם במציאות כזו אדם בקלות יכול לבוא ולברך  את המעט שהצליח לגדל, מעט שלא בטוח שיספיק לו ולמשפחתו?  באה התורה ואומרת: אולי לא קל, אבל חייבים! חייבים לא רק כי חייב אדם לברך על הרעה כדרך שמברך על הטובה, אלא כי עצם הברכה יכולה לעורר שינוי! 

אדם מעלה על פיו את ההיסטוריה של העם, כמה נרדפנו, מיעקב שנרדף על ידי לבן דרך מצרים, ואפשר גם להוסיף- עד קדושי ישראל שנרצחו בשואה וב- 2000 שנות גלות, ואף על פי כן אנחנו כאן, ואם אנחנו כאן אז עדיין יש תקווה, גם לעם וגם לאדם.  ואז מסתכל האדם על הביכורים: גם אם הם מועטים, גם אם הם פרי אחד – הוא מודה עליהם, הוא אומר לעצמו לא הכול רע, יש עדיין נקודה קטנה של טוב, גם אם היא מתבטאת בתמר אחד או ברימון אחד.

ואז האדם מעלה על פיו את המילה תודה– תודה על התקווה, תודה על המעט, והמילה הזו עולה מעלה מעלה, אך היא גם הולכת פנימה פנימה אל תוך ליבו ואל תוך מוחו והיא שם תעשה את פעולתה, ושם היא תשפיע על הדרך שבה הוא יבחר לקום מחר, איך יראה בעולם לא רק את הרע או את החושך, אלא דווקא את הנקודות של האור ונגיעותיו של הקב"ה.

—————————————————————–

[1] דברים כ"ו א- י"א: וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃ (ב) וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כׇּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ (ג) וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ׃ (ד) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גׇר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃ (ו) וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃ (ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עׇנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ׃ (ח) וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יְהֹוָה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים׃ (ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (י) וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְהֹוָ֑ה וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (יא) וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ׃

[2] מסכת ביכורים פרק א: (ד) אֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, הַגֵּר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֵת לָנוּ (דברים כו). וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, מֵבִיא וְקוֹרֵא. וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אוֹמֵר, אֱלֹהֵי אֲבוֹת יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁהוּא בְבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹמֵר, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם. וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹמֵר, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. (ה) …הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְהַשָּׁלִיחַ וְהָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר (דברים כו) אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה׳.

[3] משנה ביכורים פרק ג', ו': עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ, קוֹרֵא מֵהִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים כו), עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. הִגִּיעַ לַאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, מוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ וְאוֹחֲזוֹ בְשִׂפְתוֹתָיו, וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַחְתָּיו וּמְנִיפוֹ, וְקוֹרֵא מֵאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי עַד שֶׁהוּא גוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה, וּמַנִּיחוֹ בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא.

רמב"ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה, פרק ג:  (י) מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְוַדּוֹת בַּמִּקְדָּשׁ עַל הַבִּכּוּרִים בְּשָׁעָה שֶׁמְּבִיאָם. מַתְחִיל וְקוֹרֵא (דברים כ״ו:ג׳) הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ׳ (דברים כ״ו:ה׳) אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה עַד (דברים כ״ו:י׳) אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי ה׳. וְאֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ״ו:ה׳) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ. בַּלָּשׁוֹן הַזֹּאת:  (יא) בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לִקְרוֹת קוֹרֵא וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת מַקְרִין אוֹתוֹ. נִמְנְעוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין יוֹדְעִין לִקְרוֹת מִלְּהָבִיא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּלְמוּ. הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּהְיוּ מַקְרִין אֶת מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ:

[4] ספר החינוך, מצווה תר"ו:  משורשי המצווה:  לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו, על כן, בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פרות וזכה להביאם לבית אלוהינו ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכול הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן, מתחיל בעניין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן, וענין עבודת המצריים בנו, והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת אותו (נ"א אישו), ועל כן צוונו ברוך הוא על זה, כי חפץ חסד הוא.

[5] נוסיף שהדבר מזכיר את הצורך לברך על מנת להודות לקב"ה על מה שניתן לנו לאכול. הברכה מתבצעת בתחילת האוכל ועל המאכל כאשר הוא שלם ובמצב הטוב ביותר שלו, ולכן גם הביכורים מתבצעים על תחילת היבול ועל האיכותיים שבו.