עגלת קניות

עבודת הזיכרון

לא לחינם מופיע הפועל לזכור, על הטיותיו השונות, מאות רבות של פעמים במקרא, כפי שזיהה ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי. עבודת הזיכרון היא העבודה המרכזית של החוויה היהודית.

הנה ניסוי. אם היה מתגלה אלינו מלאך שמבטיח להגשים כל משאלה שלנו, כל דבר שאנו רוצים, ובתנאי אחד: שדקה לאחר שנקבל את מבוקשנו נשכח את הדבר כאילו לא היה. האם היינו מעוניינים בכך? מסתבר שרובנו לא. חלק מרכזי בחוויות החיים שלנו הוא הזיכרון שלהן. החוויה לא נגמרת עם סיום האירוע אלא היא ממשיכה ללוות אותנו לאורך החיים. אנו נהנים להיזכר בחוויות העבר, לשוב אליהן ולדבר עליהן. כשאנו עושים זאת אנו חווים אותן מחדש ולמעשה ממשיכים לחיות אותן.

לכן אין משמעות גדולה לחוויה שתישכח רגע לאחר שתסתיים. אם היא לא נכנסת למאגר הזיכרון שלנו, היא מאבדת את ערכה הנצחי ומתכלה. עדיפה לאין ערוך חוויה קטנה שנזכור מאשר חוויה עוצמתית שתישכח. גדול ערכו של הנצח על פני הרגע החולף.

ניסוי זה מלמד על מרכזיותו של הזיכרון בחיים שלנו. הזיכרון איננו עוד פונקציה תודעתית שלנו. הזיכרון במידה רבה הוא מי שאנחנו. הזיכרון הוא שהופך את החיים שלנו מרצף של חוויות מקוטעות ומנותקות לסיפור אחד. מטען העבר איננו נעלם בהיסטוריה אלא ממשיך ללוות אותנו גם בהווה. איננו נולדים בכל רגע מחדש כלוח ריק. כל חוויה בהווה נוספת על חוויות העבר וכותבת פרק חדש בסיפור חיינו.

אבל הזיכרון לא רק מוסיף פרק חדש לפרקי העבר אלא יכול גם לשנות אותם. כמו בסרט, שבו סצנה אחרונה יכולה להפוך את כל התמונה ולגרום לנו להבין אחרת את כל מה שראינו עד אותה עת, כך פרקים קודמים שנכתבו בחיינו יכולים להתפרש ולהיתפס אחרת בעקבות פרקים מאוחרים שאנו כותבים. מבט זה הופך את פעולת הזיכרון מפסיבית לאקטיבית. טועה מי שחושב שאיננו יכולים לשנות את עברנו. אכן, את העובדות שקרו בעבר אי אפשר לשנות; אבל את הפשר ואת המשמעות שלהן אפשר בהחלט לעצב מחדש. כשאנו קושרים מאורעות מן העבר אל חוויות או אירועים בהווה אנו נותנים פשר מחודש לסיפור חיינו. ואז, ניתן להשלים וגם לקבל אירועים קשים מעברנו, מתוך הבנה שהם חלק מסיפור חיים כולל, שלא היה יכול להתרחש בלעדיהם.

תובנה זו שופכת אור על טקסט קצר ומפתיע מפרשת 'כי תבוא'. כשאנו מעיינים בנאומו של מביא הביכורים, אנו מגלים שהסיפור שהוא מספר אינו משקף אחד לאחד את סיפור יציאת מצרים כפי שאנו מכירים אותו מספר שמות. התמיהה גדלה עוד יותר כאשר אנו מגלים שדווקא נאום זה נכנס להגדה של פסח והפך בכך לסיפור הרשמי של יציאת מצרים.

*

פרשת 'כי תבא' מקפיצה אותנו אל העתיד הרחוק. עם ישראל מבוסס בארצו, בית המקדש עומד על מכונו, והחקלאי מפנה מזמנו היקר כדי להעלות מביכורי שדהו אל בית המקדש ולהודות לאלוהים על הטוב כל שהעניק לו. אך מה שמצטייר כחגיגה אישית הופך על פי התורה לחגיגה לאומית, כאשר מביא הביכורים מצווה לשאת נאום קצר:

וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'.

לפנינו תמצית ההיסטוריה היהודית בפסוקים בודדים. אך כמה שונה הטקסט הזה מהסיפור שאנו מכירים מספר שמות. מביא הביכורים מתחיל את הסיפור מ"ארמי אובד אבי". ייתכן שהכוונה כאן ללבן הארמי שביקש להאביד את יעקב וייתכן שמדובר כאן באברהם, שהגיע מחרן והיה אובד – נע ונד ממקום למקום. בכל מקרה, אביו הקדמון של החקלאי מצטייר כאן כאדם נטול מקום. זאת בהתעלם מן העובדה שהן אברהם והן יעקב חיו בארץ כנען.

מכאן ממשיך קורא הביכורים לספר על הקורות במצרים. אלא שהוא מתעלם באופן מופגן מהסיבה שהורידה אותנו למצרים. הוא לא מזכיר את מכירת יוסף ולא את השנאה שהיתה בין האחים. הנאום מצייר את הירידה למצרים כהליך טבעי ואפילו מתבקש. מצרים מתוארת כמקום מבורך, בו האב הקדמון מתעצם וגדל והופך לגוי גדול, בהתעלם מן העובדה שהחיים שם הם חיים בגלות.

הלאה. מביא הביכורים מתאר כיצד עם ישראל צעק אל ה' במצרים, ובתגובה אלוהים נענה לתפילה וגאל אותם באותות ובמופתים. אך האם כך אמנם קרה? בספר שמות קראנו שעם ישראל נאנח מן העבודה הקשה, "ותעל שוועתם אל האלוהים", אך לא מסופר שם שהעם התפלל אל אלוהים. מביא הביכורים גם לא מזכיר כלל את דמותו של משה, שהוביל את היציאה ממצרים. הסיפור שהוא מספר נראה כסיפור פשוט מדי של מצוקה וגאולה, מבלי להתייחס לסיבוכים שבדרך ומבלי להזכיר את הארץ. רק בסוף מזכיר מביא הביכורים את ארץ ישראל, כאילו זה מקום חדש ולא נודע שאלוהים החליט לתת לעמו.

והנה שוב ניסוי. כיצד אנו היינו מספרים את סיפור יציאת מצרים אילו נדרשו לסכמו בפסוקים בודדים? האם היינו בוחרים בתיאור שכזה?

*

אכן, ניתן לנסות ליישב את נאומו של מביא הביכורים עם העובדות ההיסטוריות. אפשר לדרוש כל מילה בדבריו ולהכניס אליהם את הסיפור השלם יותר. אבל אם אנו מבינים את פעולת הזיכרון, נראה שאין צורך בכך. דבריו של מביא הביכורים לא נועדו ללמד היסטוריה אלא להביע זהות. מביא הביכורים אינו שב אל העבר אלא מעבד את זיכרון העבר על פי ההווה. הוא קושר את סיפור יציאת מצרים לאירוע הבאת הביכורים ובכך מטעין את מעשיו במשמעות עמוקה וגם מעניק פשר מחודש לסיפור היציאה עצמו.

זהו הרקע לעיצוב המחודש של הסיפור. מביא הביכורים מספר על חוויית התלישות של אביו הקדמון כדי ליצור מסגרת אחת לסיפור, שעניינה חיפוש אחר מקום להשתקע בו. הוא מספר על עבודת הפרך, שפירנסה את המצרים, כדי להודות כעת על פירות העבודה בשדה שלו. הוא מתאר את מערכת היחסים האינטימית שנוצרה בין עם ישראל ובין אלוהים, וגם מדחיק את דמותו של משה, כדי להעצים את מערכת היחסים שהוא מנהל כעת עם אלוהים. והוא דוחק מן הסיפור את ארץ כנען כדי להבליט את "המקום הזה", הוא המקום שאלוהים בחר לשכן שמו שם, שלשם מובאים הביכורים.

באופן הזה, סיפור יציאת מצרים הופך מסיפור פוליטי שאירע בעבר לסיפור אישי שהאדם, מביא הביכורים, חווה בהווה, כמערכת יחסים אינטימית שלו עם אלוהים. הטקסט שהתחיל בנימה אישית ("ארמי אובד אבי") ועבר ללשון כללית ("וירעו אותנו… ויביאנו") שב וחותם בהיבט אישי – "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'". כך ההיסטוריה הופכת לזיכרון. כך הסיפור שאירע "להם", לדורות הקודמים, הופך לחלק פעיל מתפיסת החיים של האדם הפרטי. יציאת מצרים ממשיכה להתקיים גם כעת.

זו הסיבה שדווקא הטקסט הזה, ולא הסיפור ההיסטורי מספר שמות, נבחר לשמש כבסיס להגדה של פסח. בליל הסדר איננו מדברים היסטוריה. איננו שבים אל הסיפור כדי ללמד מה קרה בעבר. בליל הסדר אנו נדרשים להפוך את  את סיפור היציאה ממצרים לסיפור האישי שלנו, כדי שיקח חלק בעיצוב עולמנו העכשווי. לצורך כך אנו נדרשים לאכול מצה מרור ולטעום בפינו את השעבוד. אנו מראים את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, ודורשים את הטקסט של מביא הביכורים כדי לעבור את התהליך שהוא עבר בעצמו.

*

ומה שנכון לסיפור יציאת מצרים נכון לכלל התורה. התורה ניתנה לעם ישראל לפני למעלה משלושת אלפים שנה. המשנה נחתמה לפני קרוב לאלפיים שנה, התלמוד הבבלי לפני למעלה מ-1,500 שנה, והשולחן ערוך נכתב לפני כחמש מאות שנה. מה מצוי בתודעה שלנו כשאנו לומדים את הטקסטים של החיבורים הקנוניים הללו ומקיימים את ההלכות שכתובות בהם?

תורת ישראל איננה ארכיאולוגיה. היא לא מבקשת להשיב את האדם אל העבר הרחוק, אל ימים בהם שלטו מלכים ומעמד האישה היה נחות. קריאה שכזו היא קריאה היסטורית של התורה, אשר רלוונטית למחקר אך לא לחיינו העכשוויים. פעולתן של התורה וההלכה היא בכיוון ההפוך. היא מבקשת להביא את העבר אל ההווה ולהטעין את החיים שלנו במשמעות. כשאנו שומרים שבת אנו מספרים את הסיפור שהחל להיכתב בבריאת העולם, עבר ביציאת מצרים, וממשיך מאז להתבטא בחיינו בצורות שונות. כשאנו אוכלים כשר אנו מספרים סיפור שהחל אצל נח, עבר בתורת כוהנים, ומאז ממשיך להיכתב עד ימינו. במעשינו ובלימודנו אנו כותבים את הפרק החדש שלנו בסיפורים הגדולים הללו. פרק זה אינו זהה לפרקים הקודמים אך ממשיך אותם, יונק מהם ומתקשר אליהם. כך האישיות הפרטית שלנו מועצמת והסיפור עצמו מקבל משמעות אקטואלית ורלוונטית.

זוהי דרישתו של משה מן העם לכל אורכו של ספר דברים. למרות שהוא מדבר אל הדור החדש, דור הנכנסים לארץ, משה מצייר אותו כאילו הוא בעצמו חווה את מעמד הר סיני ואת המסע במדבר. גם בפרשת 'כי תבא' מדבר משה בסגנון זה:

היום הזה ה' אלוהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים.

מה פשר הביטוי "היום הזה"? והרי התורה ניתנה ארבעים שנה קודם? נפנה אל דרשת חז"ל:

היום הזה – בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם.

העוסק בתורה והמקיימה צריך לעשות זאת מתוך תודעה כאילו הכל ניתן לו היום. הדברים אינם שייכים להיסטוריה אלא הם חלק מעיצוב עולמנו העכשווי. אנו חיים ופועלים מכוח אותה תודעה היסטורית, ומממשים את חזון ותכלית התורה בהווה. כך התורה ממשיכה להיות רלוונטית והסיפור הגדול שהיא התחילה ממשיך להיכתב. זו אחריותנו לא למחוק את הסיפור הזה וגם לא לעצור את כתיבתו. זו עבודת הזיכרון היהודית, אשר הופכת את העבר למציאות חיים הווית.

*

לא לחינם מופיע הפועל לזכור, על הטיותיו השונות, מאות רבות של פעמים במקרא, כפי שזיהה ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי. עבודת הזיכרון היא העבודה המרכזית של החוויה היהודית. היסטוריה כמובן חשובה. את העובדות אסור להכחיש. אבל עבודת הזיכרון שונה מכל פעולה מחקרית-מדעית. היא לא מתרכזת בשאלה מה באמת היה אלא כיצד אנו ממשיכים לספר את הסיפור ארוך השנים בחיינו העכשוויים.

זהו לדעתי, העומק שמאחורי רעיון התשובה. באימרה מפתיעה קובעים חכמים שאצל השב בתשובה "זדונות נהפכות לזכויות". ניתן להבין שחטאים מן העבר נמחקים מן החשבון הכללי אם אדם מתחרט עליהם, אך כיצד הם הופכים לזכויות? התשובה היא הזיכרון. כאשר אדם שב בתשובה הוא לא משנה את העובדה שבעבר הוא חטא אלא נותן לדבר משמעות חדשה. כאשר הבחירה הטוב מצטרפת לחטאי העבר ואלו יחד מתגבשים לסיפור חיים אחד, שהאדם חי כעת, החטאים מקבלים הקשר מחודש והופכים בעצמם לעניין חיובי. הזיכרון מטהר את העבר וגואל אותו.

זו בשורת החופש הגדולה שמציעה היהדות. איננו כלואים בעברנו. ביכולתנו כל העת לספק פרשנות מחודשת לחיים שלנו, וגם אם את העובדות איננו יכולים לשנות, אנו יכולים לצקת בהן משמעות חדשה. באמצעות הזיכרון אנו מספרים כל העת את סיפור חיינו מחדש. הימים הנוראים, המלווים במבט אל העבר ובקבלה לעתיד, הם הזמן שניתן לנו לעשות זאת.

Picture of הרב ד"ר עידו פכטר

הרב ד"ר עידו פכטר

נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.

דילוג לתוכן