חלק בשרשרת

בחגיגת בת המצווה של בתנו הבכורה מעיין, ביקרנו במנהרות הכותל בירושלים. במקום הזה, ששורשיו של עם ישראל נטועים בו עמוק באדמה, קיבלה על עצמה מעיין שלא לנתק את השרשרת של עם ישראל. השרשרת שלוקחת אותה עד לאבותינו ועד ליציאת מצרים, שרשרת הדורות, לא תינתק. לא במשמרת שלה.

במהלך הביקור במנהרות נכנסנו למקום חפירות חדש תחת קשת וילסון, וראינו שחופרים את הכותל לעומקו. בין היתר גילו במקום חנויות שעומדות על תילן מתקופת בית שני. מתמקדים עוד מטר או שניים, ומגיעים לרצפת השוק שהילכו בו עשרות אלפי בני אדם בתקופת בית שני. לעמוד שם, לראות בעיניך את החנויות פעילות ואת כולם מתכוננים לעלות לבית המקדש, ולהבין ששם לפני יותר מאלפיים שנה הילכו היסודות שלך ושל משפחתך – זה מרגש ומחזק.

בפרשת כי תבוא מלמדת אותנו התורה את היסודות של "שרשרת הדורות", וזאת במסגרת מצוות הבאת הביכורים:

וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". (דברים כו, א- ב). 

רש"י מסביר מהי מצוות הביכורים ומתי היא מתקיימת: 

"והיה כי תבוא וירשתה וישבת בה" – מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה. "מראשית" – ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד… אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זו בכורים".  

מתי חלה מצוות ביכורים? רק כאשר בני ישראל סיימו לכבוש את הארץ וכל אחד הגיע למקומו ונחלתו. רק אחרי שעם ישראל סיים את כל מאבקיו, וכעת הוא עסוק באסיפת התבואה וקטיפת הפירות, אלו שביכרו והגיעו לבשלות. את הפירות הללו מביאים לבית המקדש, עוברים בדיוק באותה דרך שבה דרכנו מתחת לקשת וילסון, מביאים את הביכורים לבית המקדש ועורכים את טקס הביכורים. הנוסח שאותו צריכים להגיד במהלך הבאת הביכורים נקרא "מקרא ביכורים": 

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל-ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". (דברים כו, ה-ט). 

מה הקשר בין הבאת הביכורים ובין העבודה במצרים והיציאה משם?

להתחבר לשרשרת הדורות

מקרא הביכורים חשוב ויסודי כל כך, עד שאי אפשר להביא את הביכורים בלעדיו. אם האדם עצמו אינו יכול לקרוא אותו, הוא צריך שאחרים יקריאו לו, כפי שמובא במדרש ספרי: 

"וענית ואמרת" – מכאן אמרו: בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו מלהביא, התקינו להיות מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע. סמכו על המקרא "וענית" – אין ענייה אלא מפי אחרים.

יש חשיבות גדולה מאוד להקראה של הדברים. הם חייבים להיאמר, לא בשקט ולא בלב. מובן שצריך לשבח את הקב"ה על התבואה והפירות שנתן לנו, על הנחלה ועל כל הטוב שהוא עושה איתנו. אבל למה מצרים? למה ללכת רחוק כל כך? ולמה אי אפשר ללחוש את הדברים רק לעצמך? ספר החינוך עומד על העניין בבואו להסביר את שורשי המצווה: 

משורשי המצוה – לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומציר בלבבו האמת בכוח דברי פיו, על כן, בהיטיב אליו ה' ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פרות וזכה להביאם לבית אלקינו ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו ולחשב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן, מתחיל בעניין יעקב אבינו שחילצו האל מיד לבן, ועניין עבודת המצריים בנו, והצילנו הוא ברוך הוא מידם. ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח ה'. (מצווה תרו)

על פי ספר החינוך, כאשר האדם מגיע עם תבואתו "ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו", ולכן הוא מספר את החסדים והטובות שעשה הקב"ה עִם עַם ישראל מראשית ההיסטוריה.

אישית, נראה לי פשוט וקל הרבה יותר להתחבר לטובות ולחסדים שעושה איתך הקב"ה באופן אישי כל יום ויום, כל רגע ורגע, מלדבר על שהוא הוציא את כל עם ישראל ממצרים. התורה מבקשת ללמד אותנו שדווקא ברגעיו הטובים והמאושרים של האדם, דווקא ברגעים שבהם הוא קוטף את פירותיו, דווקא אז עליו להתחבר לשרשרת של עם ישראל. חזור אחורה עד מצרים, ותבין שזה הבסיס שלך, זה היסוד שלך. רק כך אפשר להכיר טובה לקב"ה. בלי זה אי אפשר להיות עם הנצח.

דווקא בשיא ההצלחה – לחזור לשורשים

כל עוד האדם עסוק בכיבוש נחלתו, במציאת מקומו, בשרידותו – הפחד שיתנתק מהשורשים שלו מאיים פחות. הרי במקרה שאדם זה יתנתק מהשרשרת, הוא יישאר לגמרי לבד, אפילו בלי עברו שיכול לחזק אותו. כאשר אדם עסוק בהישרדות או במאבקים הוא מתחבר באופן טבעי לעברו ומחזק את עצמו, בבחינת "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". השורשים והעבר הם מקור כוח ועוצמה להמשיך בדרך, ולכן כל עוד האדם מצוי במאבק, הוא מחובר אליהם באופן טבעי. אבל ברגע שסיימת את המאבקים והגעת לנחלה ולמנוחה שלך, ויש לך פירות ותבואה, אתה בטוח שהכל מכוחך – ואזי השרשרת עלולה להתרופף. לכן התורה אומרת: בוא לבית המקדש, תביא את הפירות, תודה לקב"ה ותתחבר לשורשים שלך, אלו שעליהם נבנית. לשורשים שבזכותם אתה נמצא עכשיו היכן שאתה נמצא, והם אלו שאפשרו לך את ההצלחה שלך.

נוסף על זאת, "אדם שרואה תאנה שביכרה" – אדם שרואה נפש שהיא בשלה, לפני שאפשר לאכול אותה או לעשות בה שימוש כלשהו, לפני שהוא שולח אותה להתמודד עם אתגרי העולם – עליו לחבר אותה לשורשים, לעבר, ליסודות החזקים כל כך של עם ישראל, לשרשרת הדורות. זאת החובה שלו, זאת האחריות שלו.

למה עד למצרים? כי היציאה ממצרים, שבמהלכה נבנה ונוצר עם ישראל, היא הרגע המכונן בהיסטוריה של העם. אם תרצו, זו אבן היסוד הראשונה של האומה שעליה הושתת הכל. נכון, היו לנו אבות ואימהות ושנים עשר שבטים, אבל האומה הופיעה בפעם הראשונה במציאות ביציאת מצרים. 

ההבנה ובעיקר ההכרה שאנחנו חלק משרשרת ארוכה, חזקה וגדולה, היא הכרה יסודית ומכוננת. מכוחה עלינו לקבל על עצמנו שבמשמרת שלנו, התהליך יימשך והשרשרת לא תיפסק. עלינו להבין שאנחנו חלק אחד בשרשרת, חלק שמתחבר לחלקים שלפניו, ואוסף מהם עוצמה וכוח כדי לבנות את החלקים שלאחריו. 

שבת שלום.