וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ

פותחת פרשת כי תבוא בשתי מצוות שיש בהן הצהרה בפה: מקרא ביכורים ווידוי מעשרות. את מקרא הביכורים אומר האדם כאשר הוא מביא את ראשית התוצרת החקלאית שעליה עמל במשך חודשים, ובה הוא מזכיר את עברו של העם והטובות שגמל הקב"ה אינו עד שהביאנו אל הארץ.

ווידוי המעשרת נאמר בשנה הרביעית והשביעית של מחזור השמיטה, ובו מצהיר האדם על שנתן את התרומות ומעשרות לכהן ללוי ולעני, שלא חטא בהן ושלא השאיר מהם בביתו, ומסיים האדם בבקשה מהקב"ה:

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ…

הר"י בכור שור מציין הבדל שיש בין שתי האמירות המופיעות במצוות אלו:

במצוות הביכורים אומרת התורה: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ, ומסביר רש"י: וענית – לשון הרמת קול, משמע אמירת המקרא ביכורים נעשית בקול גבוה. לעומת זאת בווידוי המעשרות אומרת התורה רק וְאָמַרְתָּ, ללא הרמת הקול שיש במקרא ביכורים ולכן נאמרת בקול נמוך.

המדרש מביא את דרשתו של רשב"י על המילה וענית:

וענית ואמרת לפני ה׳ אלה׳- ר׳ שמעון בן יוחאי אומר: שבחו אדם אומרו בקול נמוך, גניו אדם אומרו בקול גבוה: (מדרש תנאים)

מבחינת ההתייחסות לפסוק, דברי המדרש אינם ברורים לגמרי, שהרי מהי הגנות המדוברת בפסוקים? ניתן לענות על כך שהשבח והגנות המדוברים מתייחסים לעם ישראל: במקרא הביכורים מזכיר האדם את היות בני ישראל עבדים במצרים עד שגאלם הקב"ה ברחמיו, לעומת זאת בווידוי המעשרות מביא האדם את מעשרותיו מתוך היותו בן חורין החי ושולט באדמתו – וזהו השבח הלאומי של העם שחי חיים עצמאיים.

דרך נוספת להתייחס לדברים היא שר' שמעון בר יוחאי בא לבטא מסר מוסרי או התנהגותי כללי שהאדם צריך לאמץ לעצמו: אדם צריך לשבח את עצמו בקול נמוך, וכוונת הדברים היא שלא רק מדובר על עוצמת הקול שהיא תהיה נמוכה, אלא שלא ישבח אדם את עצמו במילים רבות או לפני הרבה אנשים – ובעצם, שלא ישמעו הרבה את שבחו (כשם שלא ישמעו את הקול הנמוך).

לעומת זאת את גנותו, את הדברים שצריך אדם לתקן, צריך לומר בקול גבוה. וגם כאן נראה שהדברים נאמרים ברמז: קול גבוה מביא לכך שהאדם שומע את עצמו, הוא נותן ביטוי למחשבות ולתחושות הפנימיות שעדיין לא הבשילו למעשה, והוא נותן להם ביטוי במציאות ובכך מזרז ומכוון את עצמו לתקן אותם, ויש בכך רמז לווידוי שנאמר בראש השנה שגם אותו אדם צריך להשמיע לאזניו.

הרב בכור שור מתייחס לרעיון שבמדרש אך שם את הדגש על המשמעות הנכונה של השבח, וכך הוא מסביר:

וענית ואמרת – בקול רם, כמו: וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל – קול רם (דברים כ״ז, י״ד). דשבחו של הקב״ה אומר אדם בקול רם, אבל וידוי מעשר דלקמן (דברים כ״ו, י״ג-ט״ו) אומר בקול נמוך, משום שהוא שבחו דידיה, דכתיב: ככל אשר צויתני (דברים כ״ו, י״ד).

הרב משאיר את הדרשה בתחום התנהגות האדם, אך מתייחס לדרך שבה האדם צריך להכיר בגבולותיו: את שבחו של הקב"ה יש לומר בקול רם מפני שלו באמת ראוי לשבח. עם כל פעולת האדם, אם ה' לא ירצה – האדם לא יצליח. לעומת זאת את שבחו של האדם יש לומר בקול נמוך שהרי עם כל חשיבות מעשיו, הם לא היו יוצאים אל הפועל ללא הקב"ה. הקול הנמוך מבטא את הכרת האדם בה' ומשמש ככלי למנוע את הגאווה שעלולה לעלות בו לאחר ראיית שדותיו המלאים תבואה.

אם נשים לב, גם הרב משתמש ברמת ועוצמת הקול לא רק במובן המילולי, אלא רמת הקול מייצגת את ההירארכיה שעל האדם לשים בחייו: הקב"ה הוא רם, האדם – נמוך. מסר זה צריך להדהד בראשנו עם בוא הימים הנוראים שבהם אנו נדרשים קודם כל לדעת את מקומנו, לחזור לגבולות הנכונים שלנו ולדעת שאנו הנדרשים לבקש את סליחת הקב"ה ולא להיפך…