המשמעות הלאומית של הביכורים

פרשת כי תבוא פותחת במצוות מקרא הביכורים:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (דברים,כ"ו)

בין מצוות המלך למצוות הביכורים

בעל הכלי יקר (כלי יקר, דברים כ"ו, א) מזהה רעיון חינוכי ולאומי הקיים במצווה זו ושנוגע לשאלה- מדוע מדגישה התורה כי מצווה זו קשורה דווקא בארץ ישראל:

והיה כי תבוא אל הארץ וגו׳ – לא מצינו לשון וירשתה וישבת בה כי אם כאן ובפרשת המלך…

כאשר התורה מצווה על המלוכה, היא משתמשת באותו הניסוח של ירושה וישיבה:

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נׇכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: (דברים י"ז)

ניסוח שווה זה משמש לקשור בין שתי המצוות, המלוכה והביכורים:

לפי שאחר ישיבה וירושה ישמן ישראל ויבעט וישאלו להם עניני שררות ככל הגויים, כך בפרשת ביכורים הייתה הכוונה להכניע רום לבבם אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה׳…

כאשר עם או חברה נתונים תחת פחד ביטחוני או כלכלי הנטייה היא להסתגר פנימה על מנת לשמור על זהותם, ומשום כך החשש מפני אימוץ מנהגי הגויים פחות רלוונטי לעם ישראל בזמן כיבוש הארץ. לאחר הכיבוש, הישיבה במנוחה מביאה לתחושת שובע כלכלי וקיומי וכך מתפנה האפשרות לראות את הגויים שסביבם ולחקות אותם. חיקוי הגויים מתבטא ברצון לאמץ ממסדי שלטון דומים, כדוגמת המלך.

מצוות הביכורים תפקידה: להכניע רום לבבם, לתת מענה למשאלת הלב הזו ולתחושה שכיבוש הארץ נעשה על ידי העם לבדו – כוחי ועוצם ידי, וזהו הקשר המהותי שבי שתי המצוות, המלך והביכורים. הרב ממשיך ומסביר מהו הפער שבין מה שהקב"ה רצה ובין מה שהעם עושה:

זהו שנאמר: והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה –  כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ! כי 'בית והון נחלת אבות', אבל מה׳ הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו. ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה – שתחזיק בה כיורש כאילו היא ירושה לך מאבותיך, וישבת בה – כתושב, לא כמו שנאמר:(ויקרא כ״ה:כ״ג) והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם וגו׳.

התחושה של עם ישראל כי בחרבו ובעוצם ידו השיג את הארץ היא מקור הטעות. הרב מסביר את הפסוק בצורה נפלאה והוא מחלק אותו לשני חלקים כאשר החלק הראשון עוסק במה הקב"ה רצה ואילו השני הוא מה התוצאה בפועל שעשה העם:

עם ישראל מגיע אל הארץ אשר ה' נותן לו- וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:  הארץ ניתנת לבני ישראל בתורת נחלה. בימי הביניים הוואסל היה מקבל מהסניור (האציל או המלך) נחלה – בנפיקיום, כחלק מהסדרת מערכת היחסים ביניהם. נחלה זו ניתנה בתמורה לחלק מהתבואה ובתמורה לשירות שיעניק הואסל (תמיכה צבאית לרוב). הרעיון זהה למה שהרב מתייחס אליו בדבריו: מה׳ הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו – הארץ נתונה בתורת נחלה שעבורה יש צורך להחזיר לקב"ה גמולו ולשמור כל מצוותיו.

 הרב ממשיך ומסביר את חלקו השני של הפסוק לגבי מה שבפועל עושה העם: וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ, בני ישראל הפכו את הארץ לירושה שבאה להם בזכות וללא תנאי, וישבת בה – בני ישראל יושבים בה כתושבים, כאנשים שהמקום שייך להם.

הרב ממשיך ומנגיד זאת לציווי: והארץ לא תימכר לצמיתות –  פשט הציווי הוא שאדם פרטי לא יוכל לקנות מאדם פרטי את האדמה לצמיתות, אך הרב מעלה את הדרישה גם ברמה הלאומית ומכוון את הציווי לכלל העם ביחס לכלל הארץ- הארץ לא ניתנת לצמיתות וללא תנאי לבני ישראל! היא לא ירושה!  וכאן צריך לצטט את דברי הנביא יחזקאל שוב:

בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה: לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ: עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ:

הנביא מציג את עם ישראל היושב על חורבות ארץ ישראל ומשכנעים את עצמם: לנו ניתנה הארץ למורשה! כל זאת בזמן שהם משחיתים את דרכם הן הדתית והן המוסרית, ועל כך שואל הקב"ה: והארץ תירשו?

הביכורים תרופה לגאווה הלאומית

ממשיך הרב ומסביר כי אותה ישיבה על הארץ בתחושה שהיא מגיעה לנו מובילה לשכיחת ה' ולכן מצווה הקב"ה על מצוות הביכורים שצריכה לשמש תרופה ומניעה למצב הזה:

וכל זה יביאך לידי רום שתשכח את ה׳ על כן אנכי מצווך מצות הביכורים וכן פירש הרמב״ם שעיקר טעם מצוה זו ההכנעה וההשתעבדות אל השי״ת…

סופו של המהלך הוא עזיבת הקב"ה, מהלך שמתחיל בכיבוש הארץ, ברוגע כלכלי וצבאי מביא לתחושות גבהות לב שבכוח העם עצמו הוא הצליח להשיג כל זאת וכך הקב"ה נדחק החוצה עד שהוא נשכח. במידה מסוימת קשה שלא להשוות מהלך זה לימינו- כיבוש הארץ בידי תנועה חילונית, רווחה כלכלית ואימוץ התרבות המערבית, תחושת הבעלות על הארץ ללא שום תנאי, איבוד דרך דתי ומוסרי – עד כמה הדברים מזכירים אחד את השני… אך כמענה למצב זה מגיעה מצוות הביכורים,  והרב מזכיר את דברי הרמב"ם על מנת להסביר כיצד עונה המצווה על כך, וראוי להביאם כלשונם:

…ה'תרומה' וה'חלה' וה'ביכורים' ו'ראשית הגז' שהוא ליתן ראשית כל דבר לאלוה – לחזק מדת הנדיבות ולמעט תאות המאכל וקנות הממון… אבל 'מקרא ביכורים' יש בו מדת ענוה גם כן שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי האלוה וגמולותיו להודיע לבני אדם – שמעבודת האלוה הוא שיזכור עיתות צרתו ועניני מצוקותיו כשירחיב לו האלוה. וזאת הכונה חיזקה אותה ה'תורה' במקומות רבים "וזכרת כי עבד היית וגו'" – מפני שפחד מן המידות המפורסמות לכל מי שגדל בעושר ונתח – רצוני לומר הבעיטה והגאוה ועזיבת הדעות האמיתיות – "פן תאכל ושבעת ובתים וגו'" ואמר "וישמן ישורון ויבעט וגו'" – ומפני זאת היראה צוה ב'מקרא בכורים' בכל שנה לפניו ית' ולפני שכינתו. וכבר ידעת גם כן חיזוק ה'תורה' לזכור ה'מכות' שחלו על המצריים תמיד "למען תזכור את יום צאתך וגו'" ואמר "ולמען תספר באזני בנך וגו'". ובדין היה לעשות כן בזה הענין מפני שהם ענינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש. אם כן כל 'מצוה' שמביאה לזכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא – כבר נודע תועלתה. (רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג' פרק ל"ט)

ברוח זו מסביר גם בעל ספר החינוך:

…על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנות ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתנו לפניו, כי הפרות ויתר כל הטובה מאתו יבאו, נהיה ראויים לברכה ויתברכו פרותינו. (ספר החינוך, מצוות ביכורים).

אם כן, הפתרון שמציגה התורה להתרחקות מהקב"ה (שמתבטא במצוות המלך) היא על ידי מצוות הביכורים: מצווה זו חוזרת על עצמה כל שנה ושנה ובה בא האדם ומצהיר על כך שברור לו שפירות הארץ הגיעו מהקב"ה והוא מעלה את הביכורים כהוכחה לידיעה זו:

הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ… וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהֹוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: 

החזרה בפה היא שאת האדמה הקב"ה נתן לנו, ואת הפירות הקב"ה נתן לנו וכו' ובעצם כך מתקבעת הידיעה והזכירה כי הרווחה מגיעה מהקב"ה.  

מעניין לשאול מדוע דווקא בסיטואציה זו נדרש האדם לכך? מדוע דווקא במצווה זו מביאה התורה לידי התייחסות חינוכית זו? מהלך הנפש שממנו מתחילה הבעיה הוא התפיסה של כוחי ועוצם ידי המתבטאת בכיבוש הארץ במלחמה, ואם נשים לב גם בפן החקלאי יש ביטוי לכך שאנו 'כובשים' את הקרקע ומפריחים את השממה – למעשה החקלאי נלחם באדמה, במזיקים, במזג האוויר, במחסור במים ושלא לדבר על הקושי הפיזי המתלווה לעבודה זו. כל אלו יש בהם פן של מלחמה ולכן כאשר לבסוף יש פירות אז מתעלה התחושה שבזכות מעשי האדם הם נוצרו, האדם הצליח להפריח את השממה! 

תחושת הניצחון לאחר כיבוש הארץ הייתה כמעט חד פעמית – פעם אחת כבשו בני ישראל את הארץ (ופעם אחת שבנו ארצה וכבשנו מחדש), אך אותה תחושה של ניצחון מועתקת משדה הקרב אל השדה הפיזי ואותה התרוממות רוח עוברת מסיום המלחמה אל תקופת הקצירה שחוזרת על עצמה כל שנה ושנה, ולכן דווקא בשלב זה בא הציווי. 

עדות במעשה

בעל הכלי יקר ממשיך את דבריו בכדי להוכיח את הרעיון שזוהי משמעות הביכורים ובתוך כך מלמד איזה חלק ממעשי מביא הביכורים הוא ההצהרה באמת:

והעד על זה מה שכתוב: הגדתי היום לה׳ אלוקיך – הגדתי לשון עבר, והלא עדיין לא הגיד כלום?! אלא, שרצה לומר שבהליכה והבאה זו כבר דומה כאילו הגדתי דרך וידוי כי באתי אל הארץ  וגו׳ רצה לומר: לא בתורת ירושה כי אם באופן זה שנשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו, ומעיד אני על עצמי בהבאת הביכורים כי מאת ה׳ הייתה הארץ לי למנה ומתנה…

לכאורה המילים: הגדתי היום מתייחסות למה שמביא הביכורים הולך להגיד היום, אולם הרב מתייחס לכך שהמילה הגדתי היא בלשון עבר, כאילו האדם כבר אמר את מה שהיה לו להגיד למרות שעדיין לא אמר! לכן מסביר הרב שעצם ההגעה לבית המקדש היא אמירה! משמע האמירה אינה רק במילים שיגיד האדם, אלא דווקא במעשים שדרכם האדם מוכיח את אמונתו ואת מחשבתו. עדות אמיתית היא לא מילים שאדם אומר בפיו, אלא דווקא המעשים שמצריכים ממנו יותר השקעה ויותר התאמצות – הם העדות. (להבדיל באסלם משמעות המושג שאהיד הוא 'עד', הוא מוכיח בהקרבתו את אמונתו). ולכן, משום שהאדם מקבל עליו את מרותו של הקב"ה ומכיר בכך שהארץ נתונה לו כנחלה, הוא עולה לבית המקדש ומביא ביכורים, ולכן הוא יכול לומר בעבר הגדתי – האמירה הייתה בהליכה שכבר עשיתי ולא רק במילים שאני עתיד לומר.

בין נתינה ללקיחה

מוסיף על כך הרב שההכרה הזו מוצגת בתורה גם בדברים אותם האדם אומר:

וזה ששכתוב: ולקחת מראשית – ונתת לא נאמר, אלא ולקחת!

ההבדל בין לקיחה לנתינה הוא שלתת משמעו להביא למישהו אחר דבר שהוא שלך, לעומת זאת הלקיחה היא הפוכה- אתה לוקח או מקבל ממישהו אחר. אם האדמה היא של האדם אז את הביכורים הוא נותן, אך אם האדמה היא של הקב"ה, אזי האדם לוקח מאת ה', ולכן מדגישה התורה ולקחת מראשית…

הבאה זו ממלאת את התפקיד שהרב הביא בראשית הדברים: אבל מה׳ הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו, על ידי ההבאה של הראשית, שהיא גמולו של ה' וקיום מצוותיו, שאר התבואה עוברת לרשותו של המביא:

לומר לך שמראשית זה אשר תביא בית ה׳ ליתן הודיה וכבוד לשמו ית׳ ממנו תיקח את כל פרי האדמה ותזכה בכל פרי האדמה, אחר שכבר הודית כי תביא הראשית מארצך אשר ה׳ אלוקיך נותן לך. כי ארץ זו לא תקרא ארצך כי אם אחר הבאת הראשית וע״י הבאה זו תיקח לך כל פרי האדמה. והבאה זו היא ההגדה האמורה בפסוק הגדתי היום.

אחרי נתינת הביכורים ישנו גם שינוי בסטאטוס של האדמה, הארץ: בפסוק ב' אומרת התורה וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, וזהו המצב שלפני הבאת הביכורים, ואילו בפסוק ג' התורה משנה ואומרת: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ, לאחר לקיחת הראשית גם התבואה מותרת וגם האדמה הופכת שלך (במובן שהיא מותרת לך).

לסיכומם של דברים, נראה ששתי הנקודות המרכזיות בדברי הכלי יקר הן:

א. הארץ אינה ירושה ללא תנאי – לבני ישראל עומדת תמיד האפשרות לקבל את הארץ, אך אם הדבר יקרה בפועל זה תלוי במעשיהם. 

ב. חשיבות המעשה- העדות האמיתית לא מתבצעת על ידי הדיבור, שלעיתים הוא יכול להיות ריק ממעשים, אלא דווקא המעשה הוא שמוכיח. הקושי המתלווה לקיום המצוות מכריח את האדם למעשים ולהתגברות, דבר שנובע מאמונה ולכן הם העדות האמיתית.