בתחילתה של פרשת כי תבוא, לאחר הציווי על מקרא ביכורים ווידוי מעשרות, מסכם משה את חטיבת המצוות של ספר דברים באומרו:
הַיּוֹם הַזֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשֶׁךָ:
אֶת יְהֹוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ:
וַיהֹוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כׇל מִצְוֺתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: (דברים, כ"ו, ט"ז – י"ט)
ההאמרה הכפולה המתוארת בפסוקים היא מצד בני ישראל שמאמירים את הקב"ה להיות להם לאל, והקב"ה מצדו מאמיר את בני ישראל שיהיו לו לעם. משמעות הדברים היא שיש כאן הבדלה וייחוד: בני ישראל מייחדים את הקב"ה מכל האמונות ומקבלים את האמונה בו עליהם- ומתוך כך גם את מצוותיו, ואילו הקב"ה מצדו מייחד את בני ישראל מכל העמים להיות לו לעם.
נכונים דברים אלו גם בכדי לסכם את המצוות שבאו לפניהם בפרשות ראה, שופטים וכי תצא, וגם בכדי לפתוח בהם את מעמד הברית שיתואר בפרק הבא שבו מתקיימת ההאמרה זו בפועל.
נחלקו הפרשנים כיצד יש להבין את משמעות המילה להאמיר:
רש"י ור"י קרא מסבירים כי משמעות המילה היא הבדלה או משיכה– הקב"ה משך את בני ישראל משאר העמים ובכך הבדיל אותם. הסבר נוסף שמביא רש"י למילה הוא מלשון שבח, וכך הוא מסביר בפירושו לתהילים צ"ד:
יתאמרו – ישתבחו, כמו: האמרת והאמירך
גם בלשון שבח ישנה משמעות של ייחוד: המשובח מכולם הוא המיוחד מכולם, וכך ה' משבח את בני ישראל בבחירתו בהם (הם בעיניו המשובחים, המיוחדים ביותר) ולהיפך, בני ישראל משבחים את הקב"ה בבחירתם בו.
הסבר שני למילה מביא ר' אברהם בן עזרא, ומסביר כי משמעות המילה היא מלשון גובה וגדולה, כשם שאמיר העץ הוא ראש העץ, החלק הגבוה בעץ. כך גם מסביר בעל ילקוט לקח טוב, ולמעשה כאשר בני ישראל מקבלים עליהם את הקב"ה- הם שמים אותו ממעל להם, כשם שהצמרת היא ממעל לעץ.
הסבר נוסף שמביא ראב"ע הוא מדברי רבי יהודה הלוי, שמסביר כי המילה האמרת היא מלשון אמירה:
כי עשית הישר, עד שאמר שהוא יהיה אלהיך. גם הוא עשה לך עד שאמרת שאתה תהיה לו לעם סגולה.
משמע, פעולת הבחירה של בני ישראל הביאה את הקב"ה לומר שהוא יהיה להם לאל, וכך הבחירה של הקב"ה בעם ישראל הביאה את העם לומר שהם יהיו לו לעם סגולה. הרשב"ם גם הוא מסביר בדרך זו ואומר שהמילה האמרת או האמירך מבטאות הפעלה- מעשיו הטובים של הקב"ה עם בני ישראל הביאו אותם להגיד שהוא יהיה להם לאל, וכך גם העם בבחירתו הביא את הקב"ה לכך שיאמר שהם עמו.
סיכומם של דברים הוא שהמשמעות הנלמדת לגבי האמרה זו היא זהה: תפקידנו לייחד את הקב"ה לנו לאל, ייחוד הנעשה הן בפינו והן במעשינו. כאשר אנו עושים זאת יש גם לקב"ה מקום לבוא ולייחד אותנו לו לעם, וגם יחוד זה נעשה באמירה – על ידי ציווי המצוות שבהן מתייחד עם ישראל משאר האומות.
