המון בכי

המון בכי

יעקב בוכה.
עשיו בוכה.
רחל בוכה.
יוסף בוכה.

כמה בכי.
אני קורא
והלחלוחית
צפה בעיניי.
זה הבכי האנושי,
הבכי האישי,
הבכי האמיתי.
הבוכים כבני אדם,
בשר ודם.
לא מיתולוגיים,
לא בלתי אפשריים,
לא סטריליים,
לא אגדיים.

בני אדם שבוכים,
משום היותם בני אדם.

תורת ישראל
היא תורת אנשים באנושיותם,ברגשיהם,
ברגישותם,בהתרגשותם.
הם בוכים
ואתה עשוי לבכות איתם, להעתיק אותם אליך,
כאן ועכשיו,
לחוות את המיידי,
את ההומני המזוקק,
למחוק בהבלח אמפתיה אדירה את מרחק הזמן,
להיות נוכח בזירת ההתרחשות האותנטית, ואף להביאה אליך,
לגעוש ולסעור בה בקרביך,
בבני מעיך.

יעקב בוכה על יוסף,
יוסף בוכה על אחיו,
עשיו בוכה,מתחנן,
'ברכני גם אני, אבי'.
רחל בוכה, מבכה על בניה.
כמה בכי.
דמעות זכות.
מקווה טהרה.