נפתח במאמר אגדה של רבי יהושע בן לוי על לקיחת התורה על ידי משה המובא בבלי שבת פח ע"ב (מקור מס' 1):

ואמר רבי יהושע בן לוי:

בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו?  אמר להן: לקבל תורה בא.  אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ (תהלים ח 5), ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם (שם 2).

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה!

אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר: מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ (איוב כו 9).

– ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו

אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה?

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות כ 2)

-אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?

שוב מה כתיב בה?

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שם 3)

-בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה?

שוב מה כתיב בה?

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שם 8)

-כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות?

שוב מה כתיב בה?

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא (שם 7)

-משא ומתן יש ביניכם?

שוב מה כתיב בה?

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שם 12)

-אב ואם יש לכם?

שוב מה כתיב בה?

לֹא תִּרְצָח!  לֹא תִּנְאָף!  לֹא תִּגְנֹב! (שם 13)

-קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?

מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר: ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ (תהלים ח 10), ואילו "תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" – לא כתיב.

מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם  (תהלים סח 19), בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר: וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, ואומר: וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה (במדבר יז 12–13), אי לאו דאמר ליה – מי הוה ידע?

הסיפור מתאר את עליית משה למרום לקבל את התורה, והוא מתאר את הויכוח שהתרחש בשמים קודם נתינת התורה. אולם כאשר מעיינים בסיפור הוא נראה תמוה מאד.

מה רוצים המלאכים ממשה? מדוע הם רוצים למנוע את נתינת התורה?

ובמיוחד לאור התשובות הכל כך פשוטות וברורות של משה, התורה באמת מתאימה לבני אדם, להם יש אב ואם, להם יש מלאכה, להם יש משא ומתן, להם יש יצר הרע, ולא למלאכים – ואם כן מה בכלל רצו המלאכים?

למעשה, הספור עמוק יותר ממה שהוא נראה במבט ראשון, ואקדים כבר כעת, משה רבנו הֶעֱרִים על המלאכים, כמו שאומרים 'סידר' אותם, כדי לקבל את התורה. כל הנימוקים של משה שהתורה אינה מתאימה למלאכים – הם רק הרובד החיצוני, הגלוי, של התורה, אולם ישנו הרובד הנסתר של התורה שהוא בעצם עיקרה.

מעבר לתוכן המצוות שהם כמו הגוף, קיימת ה 'נשמה' של התורה. הסוד שלה. הסוד הוא שהתורה היא דבר ה' ומי שלומד אותה ומקיים אותה מתחבר לה' בעצמו. על ידי לימוד וקיום התורה מגיעים להתחברות ודבקות בקב"ה עצמו.

וכך כותב בעל התניא (רבי שניאור זלמן מלאדי – מייסד חסידות חב"ד), למרות שהתורה נתלבשה בדברים גשמיים, הלומד את התורה ומקיימה – הוא דבוק במלך ממש (מקור מס' 2):

ולכן אמרו (משנה אבות ד יז): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי (ה)עולם הבא". כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה, שהוא תענוג ההשגה, ואי אפשר לשום נברא, אפילו מהעליונים, להשיג כי אם איזו הארה מאור ה', ולכן נקרא בשם "זיו השכינה". אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו, לית מחשבה תפיסא ביה כלל. כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצוותיה, אזי היא תפיסא ומתלבשת בהקב"ה ממש, דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך. דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד, בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם.

נחזור למאמר של רבי יהושע בן לוי. מהסיפור עולה כי המלאכים אינם יודעים מה כתוב בתורה, היא תורה נסתרת. ואף על פי כן הם הרגישו שזה הדבר הכי יקר ולכן הם לא רצו שמשה ייקח את התורה. הם הבינו שמשה לוקח את האוצר הכי יקר.

דבר זה עולה בפירוש מדבריהם: "חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם". התורה נבראה כמעט אלפיים דורות לפני העולם. זה מעיד שהתורה אינה לצורך העולם או תלויה בו. היא קיימת לעצמה. היא החמדה של הקב"ה ולכן הם רוצים למנוע את מסירתה. מסירת התורה היא נטילת החיוניות מן השמים, המיקוד עובר לארץ, לישראל, להם תהיה דרך להתחבר לקב"ה.

משה יודע את הסוד הזה שהתורה היא חמדתו של הקב"ה וכך מופיע בספור נוסף של ר' יהושע בן לוי (מקור מס' 3). כאשר השטן מחפש את התורה ולא מוצא הוא מגיע לבסוף אל משה:

אמר לו: תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, בדאי אתה? – אמר לפניו: רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום. אני אחזיק טובה לעצמי? – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת עצמך – תקרא על שמך, שנאמר זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים (מלאכי ג 22).

משה לא יכול לקחת את התורה ללא עזרת הקב"ה: "אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה", והקב"ה מסייע לו להערים על המלאכים. משה כביכול מראה להם כי התורה 'קטנה' עליהם, הוא בנויה לבני תמותה, לא למלאכים, ובמיוחד האמירה האחרונה: קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?

רק תשובות אלו משכנעות את המלאכים להרפות מהתורה ומתאפשר למשה לקחתה.

דווקא התחכום האנושי מאפשר למשה ל'עבוד' על המלאכים שאינם מבינים את המורכבות הזו, את הפן הנסתר העומד בעומק הפן הגלוי.

הגמרא במסכת נדרים פא ע"א שואלת (מקור מס' 3):

ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן?

אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם.

רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור.

מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור.

רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי.

רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה,

דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: מי האיש החכם ויבן את זאת? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב: ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה! אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה.

כיצד נסביר את התופעה המוזרה שרבים מבני תלמידי החכמים אינם נעשים תלמידי חכמים בעצמם?
שהרי אך טבעי הוא שבנים ילכו בדרכי אבותיהם, בפרט שבזמנם היה מאוד מקובל שכל בן ממשיך במקצוע של אביו. הגמרא מוסרת מספר תשובות, הפירוש האחרון הוא של רבינא: "שאין מברכין בתורה תחלה", מהי המשמעות של הסבר זה?

הברכה לפני לימוד התורה מבטאת יותר מכל את יחס הקדושה ללימוד התורה. אפשר ללמוד תורה כלימוד חוכמה ואף כהנאה אינטלקטואלית, כפי שהיו מצויים מאוד במאה שעברה אפיקורסים שהמשיכו ללמוד גמרא בהנאה.

אכן, יש להניח שבני תלמידי חכמים רואים את אבותיהם לומדים תורה ומתוך כך לומדים בעצמם, כחיקוי.התשובה של רבינא היא שאי אפשר להתקשר באמת לתורה אם לא מתייחסים אליה כדבר קדוש, כדבר שיש להודות ולברך עליו לפני שעוסקים בו.

למעשה, זהו היסוד של הזוהר הקדוש, המדבר תמיד במעלת האיש שזוכה לקיים מצוות ה' ואיך מכל מצוה ומצוה נעשים תיקונים בכל העולמות, כגון כשיהודי מתעטף בציצית ותפילין ויוצא מפתח ביתו לבית הכנסת, הזוהר מתאר כיצד יוצאים כרוזים בכל העולמות: "תנו כבוד לבן המלך שיוצא עתה עם לבוש המלך וכתר המלך בראשו", כך מתאר הזוהר שבליל פסח הקב"ה בא עם כל הפמליא של מעלה לבקר בבית של כל יהודי, לשמוע את השבח שמשבחים אותו בניו וכך בכל מצוה ומצוה. ואם היה אדם יודע כל זאת בודאי היה מדקדק מאד בכל פרט של כל מצוה, והיה שמח בקיום המצות.

זה היסוד של ספר הזוהר לגלות את הפנימיות של כל דבר הנעשה בזה העולם ולהאיר את אור א-להותו על כל אחד מישראל. וזהו גם סוד המשיכה שלו.

אותו יחס בין גלוי והעלם טבוע בעצם קיומו של העולם הזה. אין זה סוד אם אומר כי העולם הזה איננו מה שהוא נראה. האדם מלא חסרונות ורצונות ורוב האנשים עסוקים רובם וראשם בענייני העוה"ז, בעוד שהתכלית האמיתית של העולם נסתרת היא מרוב העולם.

לסיום, ברצוני ללמוד הלכה אחת מליקוטי הלכות של רבי נתן, הלכות שחיטה, העוסקת בדיוק בעניין זה (מקור מס' 4).

וְזֶה בְּחִינַת אִסּוּר 'חֲלָדָה' בַּשְּׁחִיטָה (יוֹרֶה דֵּעָה סִימָן כד), שֶׁלֹּא יְכַסֶּה שׁוּם דָּבָר עַל הַסַּכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה. וְנִקְרֵאת 'חֲלָדָה' לְשׁוֹן חֻלְדָה, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י (חֻלִּין ט.): "כְּחֻלְדָּה זוֹ הַתְּחוּבָה בַּחוֹרִין". כִּי עִקַּר הַשְּׁחִיטָה הוּא לְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ מֵחַי לִמְדַבֵּר, וְעִקַּר עֲלִיַּת הַנֶּפֶשׁ הוּא בְּחִינַת שֶׁמּוֹצִיאִין וּמַעֲלִין אוֹתָהּ מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּלּוּי, כִּי זֶה כְּלָל, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַמַּדְרֵגָה נְמוּכָה בְּיוֹתֵר, שָׁם אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּצִמְצוּם וּבְהֶעְלֵם וּבְכִסּוּי יוֹתֵר, כִּי בֶּאֱמֶת ה' יִתְבָּרַךְ בְּכָל מָקוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (נְחֶמְיָה ט, ו): "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם". רַק כָּל מַה שֶּׁהַמַּדְרֵגָה נְמוּכָה יוֹתֵר, שָׁם אֱלֹהוּתוֹ נִתְעַלֵּם וְנִתְכַּסֶּה יוֹתֵר (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים', בְּסִימָן לג, לִקּוּטֵי חֵלֶק א). וְכָל עֲבוֹדַת הָאָדָם הוּא לְהַעֲלוֹת וּלְהוֹצִיא מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּלּוּי לְגַלּוֹת אֱלֹהוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם (תְּפִלַּת רֹאשׁ הַשָּׁנָה) 'וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ' וְכוּ'. אַךְ צְרִיכִין לָזֶה יְגִיעָה גְּדוֹלָה וַעֲבוֹדוֹת הַרְבֵּה לְגַלּוֹת הַהַעֲלָמָה, כִּי זֶה כָּל עֲבוֹדַת הָאָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם. וּמִגֹּדֶל וְעֹצֶם הַהַעֲלָמָה לָאו כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה לְגַלּוֹת הַהַעֲלָמָה, כִּי אִם גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הַחֲכָמִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁבְּחָכְמָתָם הָעֲמֻקָּה מְאֹד מְאֹד הֵם מַמְשִׁיכִים שִׂכְלִיִּים נִפְלָאִים מְאֹד, שֶׁעַל יָדָם הֵם מְגַלִּים הַהַעֲלָמָה וּמוֹדִיעִים אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם, וּמְגַלִּין הָאֱמֶת שֶׁכָּל הָעוֹלָם הֶבֶל הֲבָלִים, צֵל עוֹבֵר, הֶבֶל נִדָּף, וְנוֹתְנִים עֵצוֹת וּדְרָכִים יְשָׁרִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכַל לְהַצִּיל נַפְשׁוֹ מִטָּעוּת הָעוֹלָם, שֶׁבָּא עַל-יְדֵי גֹּדֶל הַהַעֲלָמָה שֶׁבָּעוֹלָם, וְשֶׁיִּשְׁתַּדֵּל כָּל יָמָיו עַל הָאַחֲרִית וְהַסּוֹף שֶׁיִּנָּצֵל מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, וְיִזְכֶּה לְחַיִּים נִצְחִיִּים לְהַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּה עִקַּר הַתַּכְלִית. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִין זֹאת שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה הֶבֶל וָרִיק, אַף-עַל-פִּי כֵן הַהַעֲלָמָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, שֶׁרָצִין הַכֹּל אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַתַּכְלִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים מט, יד): "זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה", כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (שַׁבָּת לא:), וַאֲפִילּוּ אִם זוֹכְרִין לִפְעָמִים וְאוֹמְרִים מַה יַּעֲשׂוּ בַּסּוֹף, אֵינָם יוֹדְעִים שׁוּם עֵצָה מַה לַּעֲשׂוֹת לְהַצִּיל נַפְשָׁם. עַל-כֵּן הָעִקָּר הוּא אֱמוּנַת חֲכָמִים אֲמִתִּיִּים, כִּי רַק הֵם יוֹדְעִים בְּחָכְמָתָם הַגְּדוֹלָה אֵיךְ לְגַלּוֹת הַהַעֲלָמָה הַזֹּאת וְלִתֵּן עֵצוֹת נִפְלָאוֹת לְכָל אֶחָד לְפִי עֶרְכּוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ.

לסיכום: במאמר של ר' יהושע בן לוי עמדנו על הפן הגלוי והפן הנסתר בתורה שקיבלנו, ובמאמר של ר' נתן עמדנו על ההסתר והגלוי בעולם הזה. מי שמבין את המורכבות הזו, התורה וקיום המצוות נראים אחרת. קיום התורה ולימודה הופך למעשה של אהבה, התחברות עם הקב"ה. עלינו לשמוח ולחפש הזדמנויות לדבוק בקב"ה – ואין יותר מתאים להתבונן בכך מאשר בחג השבועות.