על השופר והתקיעות

נתבונן הפעם במצוות השמחה בחג, ובעצם, בקשר של השמחה וחג הסוכות. כבר במקרא מקושרת השמחה לחג הסוכות, ככתוב:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא, כ"ג, מ)

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… (דברים, ט"ז, 13–14)

וכך בתפילה אנו קוראים לחג הסוכות: "זמן שמחתנו".

אך האם בסוכות באה לידי ביטוי ביותר, מצוות השמחה הכללית של הרגלים, אפשר לומר הימים הטובים, או שישנו קשר אימננטי בין חג הסוכות דווקא לשמחה?

מן הפן ההלכתי וודאי שמצוות השמחה חלה בכל הרגלים, ובעצם בכל יום טוב (במקרים שאין הדבר מובלט, כגון בראש השנה, דורש הדבר הסבר). וכך כותב הרמב"ם:

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הי"ב)

מדברי הרמב"ם נראה כי מצוות השמחה בחג הסוכות הינה חלק ממצוות השמחה במועדות, אלא שבסוכות ישנה תוספת שמחה. בהמשך, קושר הרמב"ם הלכה זו לשמחה הכללית בעבודת ה':

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו… (שם הט"ו)

ואף על פי כן נראה שיש קשר מיוחד בין סוכות לשמחה. ננסה לעמוד על הסיבה.

הפן הפשוט הוא זה המוזכר במקרא, סוכות נקרא 'חג האסיף'. בו אוספים את הפירות מן השדה. בעצם זהו השלמת האסיף שהחלה כבר בפסח. זהו חג של מלאות וסיפוק. הדבר בולט במיוחד בפסוקים מספר דברים (לעיל). אגב, נראה שבפשט הפשוט מדובר בברכה ולא דווקא במצווה על דרך דברי הרמב"ן על הפסוק "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים, ח, 10), אך לא נתמקד בכך כעת.

בפן הרוחני, חג הסוכות (ושמיני עצרת בסופו) חותם את חגי תשרי. ימים שהחלו בראש השנה, יום הזיכרון, יום הדין – ושיאם ביום הכיפורים, יום המחילה והכפרה. השמחה שלאחר מכן היא גם תוצאה וגם ביטוי של אותה כפרה. כפי שכתוב במדרש, להלן לשון התנחומא, אך נמצא גם במדרש ויקרא רבה:

זש"ה אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר וגו' (תהלים צו יב), במי הכתוב מדבר, בישראל ובאומות העולם, שהקב"ה דן אותם ביום הכפורים, אלו ואלו נכנסין [לדין] ואין אנו יודעין מי נוצח, למה הדבר [דומה], לשני בני אדם נכנסין לדין לפני המלך, ולא היה אדם יודע מה ביניהן, אלא המלך בלבד, דנן [המלך] ולא היו הבריות יודעות מי נוצח לחבירו, אלא מי שהוא יוצא ואגוז בידו, הכל יודעים שהוא נוצח, כך ישראל ואומות העולם נכנסין לדין ביום הכפורים, ואין הבריות יודעות מי נוצח, אמר הקב"ה טלו לולביכם בידכם, כדי שידעו הכל שאתם זוכים בדין (פרשת אמור סימן כז)

דברנו על מצוות השמחה. אולם אין זו מצווה פשוטה כלל ועיקר. לעיתים נראה כי השמחה אינה טבעית לאדם, ואסביר את כוונתי. האדם הוא יצור חסר בהגדרתו. כבעל גוף, סיפוקו מחוץ לו ולא בעצמו. מרגע לידתו הוא זקוק לאמא שתניק אותו, שתטפל בו, כולל כמובן בפן הרגשי. הרבה פעמים הוא חסר, זה פרנסה, זה שידוך, זה צאצאים, זה תפקיד ועוד ועוד. מה שהתחדד לי השנה, שגם מי שבאופן יוצא דופן, יש לו כל מה שהוא צריך, וכל מה שהוא רוצה, יש לו משאלה אחת 'שלא ייגמר לעולם', והרי אנו יודעים שגלגל חוזר הוא בעולם והמצבים משתנים תדיר. ומכאן הוא עלול ליפול לדאגה, שמא מצב זה ישתנה ושוב יהיה חסר. ואם כן השאלה כיצד ניתן לשמוח באמת?

התשובה היא שהשמחה אכן לא נמצאת בזה העולם, היא נמצאת באמונה. רק מי שמאמין הבורא עולם, בבוחר בעמו ישראל, יכול להגיע לביטחון ולשמחה. האמונה והביטחון אלו שני צדדים של אותה המטבע.

יתירה מזו, רק מי שמוותר למעשה על ביטחון בעולם הזה, ובוטח בבורא, ומקבל ומודה על כל מאורעותיו – זוכה לשמחה. ובאופן דומה אמר רבי נחמן מברסלב:

כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא (לקוטי מוהר"ן, תורה ד)

וכאן אנו חוזרים לחג הסוכות, הסוכה מסמלת את האמונה, דווקא היציאה מן הבית המוגן, אל החוץ, בתקופה בה הגשמים עלולים לרדת, והיציאה מדירת קבע לדירת ארעי – מבטאת את האמונה (בני אריאל הי"ו דיבר בחג על כך שיסוד הארעיות היא תנאי לעבודת ה').

אותו הוויתור על הנכסים, על מה שהשגתי, מבטא את האמונה ומוביל לשמחה. כך ניתן להגיע לשמחה באמת. אסיים ברעיון יפה ששמעתי לפני כשלושים שנה מהרב יעקב מדן בנוגע למצוות ניסוך המים, המיוחדת לחג הסוכות. בפעולה זו אנו למעשה לוקחים את המים האחרונים שיש לנו ומנסכים אותם לה'. ובזה הסביר את דברי התלמוד: "שילהי דקייטא קשיא מקייטא" (בבלי יומא דף כט ע"א) – משום שבסוף הקיץ נגמרים המים. וכעת אוסיף נופך משלי, רגילים לפרש את הביטוי: 'שילהי דקייטא' = סוף הקיץ (ראה פירוש רש"י שם). אני מציע לפרש: 'שילהי' לשון צימאון, הצימאון של הקיץ קשה מה[חום של] הקיץ. כמו שדה שלחין או שלהין (בנוסחאות מסוימות).[1]

דווקא הוויתור על הנכסים, אפילו על הביטחון[2] הוא זה שמביא לאמונה ולשמחה אמתיים.

יהי רצון שנזכה לשניהם באמת.

—————————————–

[1] כפי לשון תרגום אונקלוס על הפסוק: "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף" (בראשית כה 29) – "והוא משלהי". עייף כאן במובן של צמא כמו בפסוק: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (תהלים סג 2).

[2] על זה מוסב כל הסיפור 'מעשה מביטחון' של רבי נחמן מברסלב ועוד חזון למועד.