חיפוש
עגלת קניות

וידוי ותשובה

עד כמה חשובה מצות הוידוי ביום הכיפורים ניתן ללמוד מהעובדה שאנו מתוודים בכל תפילה, ולא עוד אלא שמקדימים את הוידוי לפני הסעודה המפסקת.

המשניות האחרונות במסכת יומא עוסקות בדברים המכפרים: קרבן, מיתה, יום הכיפורים וכמובן התשובה. אני רוצה לעסוק הפעם על העניין שעל פניו הוא המרכזי בעבודתנו ביום הכיפורים – הוידוי. ואחל בדרכו של רבנו הרמב"ם.

אמנם הוידוי איננו מצווה המיוחדת ליום הכיפורים. את מצוות יום הכיפורים מגדיר הרמב"ם כשביתה, שביתה ממלאכה, שביתה מאכילה ושתייה. אולם הוידוי הוא חלק מרכזי ביום הכיפורים כיום תשובה, אלו דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ב ה"ז:

יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמָן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל, לְפִיכָּךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים…

עד כמה חשובה מצות הוידוי ביום הכיפורים ניתן ללמוד מהעובדה שאנו מתוודים בכל תפילה, ולא עוד אלא שמקדימים את הוידוי לפני הסעודה המפסקת. הלכה זו מעניינת וברשותכם נעיין בה קמעא. זו לשון התוספתא פרק ד הי"ד:

מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה אבל אמרו חכמים מתודה אדן קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בתוך אכיל' ושתיה

אני רוצה לשאול מדוע בעצם קיימת מצות וידוי בערב יום הכיפורים, על פניו הוידוי הוא ממצוות היום עצמו? הרמב"ם מפרש כך:

וּמִצְוַת וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל, שֶׁמֶּא יֵחָנֵק בַּסְּעוֹדָה קֹדֶם שֶׁיִּתְוַדֶּה….

כלומר, אמנם נכון שמצוות הוידוי שייכת לעיצומו של יום, אך כיוון שקיים חשש כי האדם ייחנק בסעודה וימות, וכך לא יספיק להתוודות ולזכות במחילה שביום הכיפורים הקדימו חכמים את הוידוי. יש כאן דבר גדול, למות רגע לפני יום כיפור זה דבר נורא, לא בגלל המוות עצמו, אלא בגלל פספוס המחילה.

מול דברי הרמב"ם אני מבקש להביא את ביאורו של הרמב"ן בחידושיו למסכת יומא (דף פז ע"ב), ואלו דבריו:

מצות וידוי של ערב יוה"כ שצריך להתודות כדי שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו, שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום, אבל חששו חכמים שמא תטרף דעתו בסעודה וימנע בשכרותו מן הוידוי לפיכך החמירו עליו להתודות קודם אכילה, ואע"פ שהתודה קודם אכילה חוזר ומתודה בזמנו עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של עבירה בסעודה, ווידוי של ערבית שהוא וידוי של יוה"כ עצמו לא קתני דודאי מתודה הוא ביוה"כ…

הרמב"ן מדייק בלשון התוספתא ומבאר שיש מצווה להתוודות בערב יום הכיפורים לפני כניסת היום. מדוע? כדי שיכנס ליום בתשובה. כלומר, הוידוי אינו שייך רק לעצמו של יום, המטרה בוידוי זה היא להיכנס ליום מתוך תשובה. ומעיקר הדין זמנו הוא עם חשיכה, רגע לפני התקדש היום, אלא שחכמים חששו שמא ישתכר (כך מפרש הרמב"ן את הביטוי "תטרף דעתו" כרש"י) וימנע מהוידוי בכניסת היום. וכל זה מלבד הוידויים של יום הכיפורים עצמו.

אגב, לפי פרשנות זו נוהגים אחינו האשכנזים לומר 'תפילה זכה', ואנו את הפיוט 'לך אלי' – שיש בהם מרכיב של וידוי – עם כניסת היום.

לשאלה מהי משמעותו של הוידוי אני מבקש לומר חילוק אחד בדברי הרמב"ם. בלי להיכנס לפרטי הדיוקים והראיות אומר את מסקנתי: ישנם למעשה שני וידויים. הוידוי האחד מתלווה לתהליך בלבו של השב ועניינו להוציא בפה קבלות שנגמרו בלב: עזיבת החטא, קבלה לעתיד וחרטה. זו לשון הרמב"ם בפרק ב ה"ב העוסק בתהליך התשובה:

וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה? הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֶא חֶטְאוֹ, וִיסִירֶנּוּ מִמַּחְשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד, שֶׁנֶּאֱמָר "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו" (ישעיהו נה,ז).  וְכֵן יִתְנַחַם עַל שֶׁעָבַר, שֶׁנֶּאֱמָר "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי, נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי, סָפַקְתִּי עַל-יָרֵךְ" (ירמיהו לא,יח); וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמָר "וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ, לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, אֲשֶׁר-בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע יד,ד).  וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו, וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ

הוידוי השני ולמעשה העיקרי, איננו ביטוי של גמירות הדעת שבלב אלא עמידה לפני המלך ממש. במעמד זה מודה השב על חטאיו ויש בו כפרה. זהו הוידוי המוגדר בשיטת הרמב"ם כמצוות עשה. זו לשון הרמב"ם בפרק א מהלכות תשובה:

כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַעֲשֶׂה, אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ, חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא:  שֶׁנֶּאֱמָר "אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם . . . וְהִתְוַדּוּ, אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה, ו–ז), זֶה וִדּוּי דְּבָרִים.  וּוִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה

זהו הוידוי שאנו אומרים ביום הכיפורים. בכל תפילה אנו מתוודים (כמובן עם תשובה) ובזה מגיעה 'מחילה וסליחה לישראל'.

יהי רצון שנאמר וידוי מהלב ונזכה למחילה וסליחה שלמה מאת השם לכלל ולפרט. ונזכה לעבוד עבודה תמה בבית המקדש ויתקיים בנו "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (ישעיהו א, יח).

תמונה של הרב נסים לוק

הרב נסים לוק

שימש כר"מ בישיבת עתניאל ובישיבת תקוע. בעל תואר ראשון בחינוך (מכללת הרצוג) ותואר שני בתלמוד (האוניברסיטה העברית). היה שותף בצוות המחקר להוצאת 'אוצר כתבי היד התלמודיים' וחוקר גניזה ותלמוד בפרויקט פרידברג לחקר הגניזה. כמו כן עורך לשוני וספרותי.

דילוג לתוכן