התורה מצווה: איש אמו ואביו תיראו וסומכת ציווי זה לשמירת השבת. בעל הכלי יקר מסביר לא רק את נוסח הציוויים וסמיכותם, אלא כיצד הם רלוונטיים כיום.
מעשיו של האדם משפיעים על נפשו – לטוב ולרע. מעשים רעים יובילו לנפש גסה ואטומה אשר אינה רואה את האומה הישראלית ורואה בעיקר את עצמו. מעשים טובים, יגדלו וירוממו את נפשו, עד שנשמתו תאיר את העולם.
בפרשת קדושים אוסרת התורה להישבע בשם ה' על דבר לא נכון, אך כיצד אדם מגיע לכדי שבוע לשקר? הרב בכור שור מסביר את הלך המחשבה המביא לכך.
התורה מצווה ואוסרת בפרשת קדושים על עשיית כלאיים -הן בבעלי החיים והן בלבוש. אך מדוע נאסרו הכלאיים ומה הדינים המיוחדים להם?
פרשת קדושים מזכירה מאוד את פרשת משפטים- שתיהן מלאות בציוויים שבין אדם לחברו. אך מדוע לא נאמרו הפרשיות יחד ומה מקומה של קדושים כאן?
התורה מצווה לאהוב כל אדם מישראל, אך כיצד בכלל ניתן לצוות זאת? אהבה היא רגש, וכיצד ניתן לצוות לפתח רגש של אהבה, או שנאה, כאשר הוא אינו קיים?
מבקשת מאתנו התורה: כשתשבו בארץ ישראל, דאגו תמיד לדורות הבאים, שגם לדורות הבאים יהיה מה לאכול איפה לשבת, וממה לחיות. אל תחשבו רק על עצמכם.
המוטיב של "קדושים תהיו" חוזר על עצמו כמה פעמים באופנים שונים לאורך כל הפרשה, ומשמש מסגרת הכללית לפרשה כולה, וננסה לעמוד על משמעותו.
קשה לענות על השאלה: במה עוסקת פרשת קדושים? משום שריבוי הציוויים בה הוא גדול. יש בציוויים הממשיכים ועוסקים בענייני אישות, כפי שעסקה בו התורה בסוף פרשת אחרי מות, יש בהם דינים העוסקים בבין אדם למקום (כדוגמת איסור ע"ז) ויש בהם שעוסקים ביחסים החברתיים שבתוך החברה (כדוגמת מתנות עניים).
על פניו נראה שהתורה מסבירה את תכליתן של כלל המצוות המופיעות בפרשה כקדושה, מלשון הפרשה: על ידי מצוות אלו יבדלו עם ישראל משאר האומות שסביבן (כדוגמת איסורי העריות שהוסברו בהיבדלות מדרכי המצרים והכנענים), ולכן המשותף לכולן הוא לא בנושא הציווי אלא בתכליתו.
הרד"צ הופמן משייך את מושג הקדושה לא כלפי הגויים שסובבים את העם וההיבדלות מהם, אלא לתחום המוסר: המצוות שבפרק יט אינן ניתנות להיכלל בתוך מערכה מסויימת ללא דוחק. הפתיחה ״קדושים תהיו״ מלמדת, שמטרת דינים אלה היא לעשות את ישראל לעם קדוש. יחד עם זה אנחנו מכירים, שהכתוב אינו מתכוון להגדיר את המושג ״קדושה״ כפרישה מן העולם, שהרי המצוות שבפרשתנו הן ברובן מצוות שבין אדם לחברו ורק מיעוט דמיעוטן הן כאלו שדורשות היבדלות מתענוגי העולם. אלא המושג ״קדושה״ הוראתו: המדרגה העליונה של שלימות מוסרית, השואפת אך לטוב והמתעבת את הרע.
הציוויים עוסקים בכמה תחומים: האדם והמקום– שמירת שבת, איסור עבודה זרה, איסור שבוע בשם ה' לשווא. האדם וחברו – מצוות מתנות עניים, איסורי גזל, איסור רכילות, משפט צדק ועוד. האדם והסביבה – דיני ערלה ונטע רבעי, איסור אכילת דם.
המשותף לכל התחומים הוא שמקור האיסור או הציווי הוא בקב"ה – אני ה', ובכך כל הציוויים הללו יוצאים מגדר מוסריות, הומניזם או כל מחשבה אנושית, והופכים לציווי אלוקי שעומד בכל תנאי ובכל זמן.
הרד"צ הופמן מחלק את הציוויים הנאמרים בפרשה מתוך הסתכלות על כך שפרשה זו נאמרה בהקהל, משמע תוכנה מבטא רעיון מסכם של התורה שנאמר בנורת נאום מול עם ישראל בכללותו:
כדאי להזכיר, שכפי שהעירו בספרא רומזת הפתיחה ״דבר אל כל עדת בני ישראל״, שפרשה זו נועדה לקריאה ב״הקהל"… החלוקה לשלוש קבוצות מתבארת לפי זה כך:
שהחלק הראשון (פסוקים ב׳-ד׳) עם הקריאה המשולשת ״אני ה׳ אלהיכם״ מהווה את הפתיחה, שאחריה באה הכרזת החוקים שנחלקו לשתי קבוצות.
הקבוצה הראשונה (פסוקים ט׳-י״ח) מכילה מצוות שבין אדם לחברו (משפטים) ומתרוממת לבסוף אל הצו הנעלה: ״ואהבת לרעך כמוך!״.
החלק השני (פסוקים כג-לו מכיל ברובו חוקות, ורק בשתי פיסקאות (פסוקים לג-לד ופסוקים ל״ה-ל״ו) ניתנו צוויים להתנהג בצדק ובאהבה אל הגר, וביושר במשא-ומתן. אבל על-ידי הטעם שניתן לצוויים אלה, היינו כי ה׳ עשה חסד עם ישראל בגאולה ממצרים, הם מקבלים אופי של חוקות, שה׳ דורש מעמו, ששוחרר על-ידו מבית עבדים… וכל ההרצאה מסתיימת באופן מתאים במלות: ״ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם, אני ה׳ ״ (פסוק לז).
ועל־דבר חוק השלמים, שהקדים לקבוצת המשפטים (פסוקים ה׳-ח׳), השוה הביאור במקומו.
את עניין הזבח המופיע בתחילת הציוויים מסביר הרב: …בקרבן שואף האדם להתקרב אל ה׳ ולעלות בדרגות הקדושה עוד יותר. וכך באמת מתאים מאד דין הקרבן לחוקי הקדושה.
פרק כ' עוסק בעונשים שמובאים על האיסורים שנאמר מפרשת העריות שבמצורע ועד כאן.
לסיבת הפירוט של עונשים אלו מסביר הרד"צ:
…נמצאת מסורה, שלפיה לא נענשו בני ישראל בגלל עבירות על החוקים שניתנו להם בהר סיני, אלא לאחר שנשנו להם באוהל מועד. כנראה, שזה הטעם שפרטי העונשין באים כאן בחוקי אוהל מועד, בעוד שלעיל הסתפק החוק שניתן בהר סיני בזה, להכריז על העונש המשותף לכל העבירות על הצניעות, והוא עונש כרת (ויקרא י״ח:כ״ט).
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
