פרשת צו

את תרומת הדשן עושה הכהן בבגדי העבודה הרגילים, אבל בטרם יוציא הכהן את האפר מן התפוח החוצה, הוא צריך להחליף את בגדיו ל- "בגדים אחרים" – מדוע?

התורה חוזרת בציווי קרבן העולה על המילים – היא העולה: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה. חכמים הביאו כמה רעיונות למה יש ללמוד מכפילות זו.

על מנת להתקרב אדם צריך להקריב – הן בחיים הפרטיים שלנו והן בעבודה הרוחנית, הקורבנות שהאדם מקריב הם הכלי שלו להתקרב לקב"ה.

מדוע הכפילות בהזכרת קרבן העולה, "זאת תורת העולה, היא העולה", הייתה יכולה התורה לרשום בקיצור "זאת תורת העולה על המזבח כל הלילה" ?

מפעים לגלות שקול מוסרי צלול עולה גם מתורת הקרבנות. בחסות עבודת האלוהים שבמקדש ניבטת הרגישות המוסרית גם אל אנשי השוליים.

מצווה הקב"ה בפרשת צו על הקרבת החטאת: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהֹוָה קֹדֶשׁ

מצווה התורה בפרשה על קרבן החטאת, ומדגישה ביחס לכוהנים: מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, ושואל על כך הבכור שור: מדוע? במה שונה הכהן משאר העם?

פרשת צו מספרת התורה על שבעת ימי המילואים שבהם הוקדש המשכן. ננסה לברר שאלות העולות מהפסוקים כגון: מתי היו ימי המילואים? ומה נעשה בהם?

בפרשה מופיע אחד הטעמים הנדירים שבתורה- הטעם שלשלת. ננסה להבין את משמעותו ומדוע הוא מופיע דווקא כאן, על המילה וישחט בתוך תיאור ימי המילואים.

התורה מדגישה: קח את אהרון ואת בניו אתו, הדגשה שמעוררת את השאלה: במה היה חסר הפסוק אם לא הייתה המילה אתו נאמרת?

מה הסיבה להבדל בין דיני קרבן תודה לשאר הקורבנות? בנוסף לכך, אם חייבים בקורבן זה להקריב חמץ – מדוע נצטווינו להקריב לצידו גם מצות?

בסופה של פרשת צו, לקראת חנוכת המשכן בפועל, מצווה הקב"ה את משה לכנס את העדה כולה, באוהל מועד – אך כיצד ניתן לעשות זאת? על כך בדברים הבאים.

שלוש פעמים נכתב שהאש תוקד על המזבח מבוקר עד בוקר, ועל כך מוסיפה התורה פעמיים שהאש לא תכבה. לכאורה הדבר מיותר! ננסה לעמוד על משמעות