אבי כהן סקלי
אֵשׁ – תָּמִיד תּוּקַד
התורה מצווה שאש תמיד תהיה על מזבח העולה ולעולם אסור לה להיכבות, והיא מציינת זאת בשלושה פסוקים שונים, מה שהוביל את פרשני המקרא למצוא עומקים נוספים במצווה זו ובקשר שלה אלינו גם היום.
התורה מצווה שאש תמיד תהיה על מזבח העולה ולעולם אסור לה להיכבות, והיא מציינת זאת בשלושה פסוקים שונים, מה שהוביל את פרשני המקרא למצוא עומקים נוספים במצווה זו ובקשר שלה אלינו גם היום.
פרויקט הקריאה בתורה הוא חגיגה אמיתית של מורשת, מסורת ודיוק בלשון הקודש. הקריאה בתורה היא לא רק מצווה, אלא גם חוויה שמחברת אותנו לשורשים העמוקים של העם היהודי. כאן תוכלו להאזין לקריאת פרשת צו בשני נוסחים – הנוסח הירושלמי והנוסח המרוקאי – ולהיחשף ליופייה של המסורת שהועברה מדור לדור.
את תרומת הדשן עושה הכהן בבגדי העבודה הרגילים, אבל בטרם יוציא הכהן את האפר מן התפוח החוצה, הוא צריך להחליף את בגדיו ל- "בגדים אחרים" – מדוע?
התורה חוזרת בציווי קרבן העולה על המילים – היא העולה: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה. חכמים הביאו כמה רעיונות למה יש ללמוד מכפילות זו.
על מנת להתקרב אדם צריך להקריב – הן בחיים הפרטיים שלנו והן בעבודה הרוחנית, הקורבנות שהאדם מקריב הם הכלי שלו להתקרב לקב"ה.
מדוע הכפילות בהזכרת קרבן העולה, "זאת תורת העולה, היא העולה", הייתה יכולה התורה לרשום בקיצור "זאת תורת העולה על המזבח כל הלילה" ?
מפעים לגלות שקול מוסרי צלול עולה גם מתורת הקרבנות. בחסות עבודת האלוהים שבמקדש ניבטת הרגישות המוסרית גם אל אנשי השוליים.
מצווה התורה לשחוט את החטאת באותו המקום בו נשחטת העולה, ונשאלת השאלה: מדוע הדגשה זו? מה הקשר שבין העולה והחטאת? נעיין בתשובת הכלי יקר לכך.
מצווה התורה בפרשה על קרבן החטאת, ומדגישה ביחס לכוהנים: מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, ושואל על כך הבכור שור: מדוע? במה שונה הכהן משאר העם?
פרשת צו מספרת התורה על שבעת ימי המילואים שבהם הוקדש המשכן. ננסה לברר שאלות העולות מהפסוקים כגון: מתי היו ימי המילואים? ומה נעשה בהם?
בפרשה מופיע אחד הטעמים הנדירים שבתורה- הטעם שלשלת. ננסה להבין את משמעותו ומדוע הוא מופיע דווקא כאן, על המילה וישחט בתוך תיאור ימי המילואים.
התורה מדגישה: קח את אהרון ואת בניו אתו, הדגשה שמעוררת את השאלה: במה היה חסר הפסוק אם לא הייתה המילה אתו נאמרת?
מה הסיבה להבדל בין דיני קרבן תודה לשאר הקורבנות? בנוסף לכך, אם חייבים בקורבן זה להקריב חמץ – מדוע נצטווינו להקריב לצידו גם מצות?
בסופה של פרשת צו, לקראת חנוכת המשכן בפועל, מצווה הקב"ה את משה לכנס את העדה כולה, באוהל מועד – אך כיצד ניתן לעשות זאת? על כך בדברים הבאים.
שלוש פעמים נכתב שהאש תוקד על המזבח מבוקר עד בוקר, ועל כך מוסיפה התורה פעמיים שהאש לא תכבה. לכאורה, הדבר מיותר! ננסה לעמוד על משמעות הציווי.
פרשת צו עוסקת בעיקרה בשני נושאים: האחד הוא הקורבנות, כאשר ישנה חזרה על קורבנות שנאמרו בפרשת ויקרא, אך בפרשה כאן הם נאמרים מצד הכוהנים (בעוד שבויקרא הדגש הוא על מביא הקרבן).
הנושא השני הוא משיחת המשכן ומשיחת כלי המשכן והכוהנים בשבעת ימי המילואים.
הפרשה עוסקת בקורבנות: קרבן העולה, קרבן המנחה, קרבן אהרון ובניו, קרבן חטאת, קרבן האשם והשלמים.
חלקה השני עוסקת בימי המילואים – משיחת אהרון ובניו , משיחת המשכן, עבודת משה בימי המילואים.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
הרב סמט – על קורבנות פרשת ויקרא.
הרב יאיר ויץ- האם גוי יכול להביא קרבן?