פרשת ויקרא

קורבן עולה

העולה היא קורבן שעולה כולו על גבי המזבח, ואין חלק בו שנאכל על ידי הכהנים או מקריב הקורבן, וכך כותב בעל ספר החינוך:

מה שאמרו זכרונם לברכה במעשה העולה, שהיתה נעשית כן, שוחטין את הבהמה בעזרה, והשחיטה כשרה אפילו בזרים. ומקבלת הדם ואילך מצות כהנה, וזורק הכהן הדם ומפשיט אותה ומנתחה אברים שלמים, דכתיב לנתחיה, ופרשו זכרונם לברכה (חולין יא א) ולא נתחיה לנתחים. וכשמנתח מסיר גיד הנשה מן הירך ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח…

העולה המדוברת בפרשה היא עולת נדבה. העולות מחולקות לקורבנות נדבה – שאדם מביא מנדבת ליבו ללא חיוב קודם להביאן (רש"י מסביר: אדם כי יקריב – כשיקריב. בקרבנות נדבה דיבר העניין), וקורבנות חובה (קורבנות שחייבים להביא). יש סוגים של קורבן עולה המובאים כקורבן חובה, כגון: עולת ראיה, עולת הגר ועולת המצורע. בנוסף קורבנות הציבור כמעט כולם הם קורבנות עולה- עולת התמיד, המוספים ואיל יום כיפור. ישנה גם עולת ציבור שהיא נדבה- עולת קיץ המזבח שמוקרבת כאשר המזבח ריק מקורבנות.

למרות שהעולה המדוברת כאן היא עולת נדברה אומרת התורה: וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו (ויקרא, א,ד), ולכן חיפשו חכמים על מה מכפרת העולה? הרב סמט מסביר שישנו מנעד רחב של עבירות עליהן העולה מכפרת:

אם נחבר את דברי רבותינו בשני מדרשיו של ספר ויקרא, יתברר כי טווח העבירות שעליהן מכפרת העולה הוא רחב מאד: מעבירות על מצוות עשה שהן העבירות הקלות ביותר, ועד לעבירות החמורות ביותר, של מחשבת עבודה זרה וברכת ה'. אלא שעל הראשונות מכפרת העולה למי שעבר במזיד ובפועל, ואילו על האחרונות היא מכפרת רק כאשר היו הללו במחשבה בלבד.

התורה בפרשה מחלק את העולה לשלושה סוגים, על פי סוג בעל החיים שממנו מקריבים את הקורבן: קורבן עולה שמובא מהבקר, קורבן עולה שמובא מהצאן, קורבן עולה שמובא מהעוף.

הפעולות העיקריות הנעשות בקורבן בכלל הבא מהחי מהבהמות: סמיכה (סמיכת ידים על ראש הבהמה ווידוי),  שחיטה (שחיטת הקורבן בצפון העזרה), קבלת הדם, הולכת הדם אל מזבח העולה, זריקת הדם על המזבח, שפיכת שיירי הדם, הפשטת העור וניתוח (חיתוך הבהמה לחלקים), הקטרה (שריפה על גבי המזבח), נסכים (יין ושמן ומנחת נסכים שבאה עם הקורבן).

הפעולות העיקריות בקרבן העוף: מליקת העוף (חיתוך ראשו), מיצוי (סחיטה של דמו על גבי קיר המזבח), הקטרת הראש, הוצאת הקרביים (לבית הדשן), שיסוע (קריעת העוף לשני חלקים שעדיין מחוברים), הקרבת הגוף. 

קרבן מנחה

המנחה היא קורבן הבא מהצומח והתורה בפרשה מחלקת לחמישה סוגים של קורבן זה: מנחת סולת, מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת ביכורים (מנחת העומר).

בעל ספר החינוך מסביר את משמעות שמה של המנחה: ומן הדומה לפי הפשט, כי על כן יקרא מנחה מפני שענינה מעט מקרבן בעל חיים כמו שמנחות בני אדם יהיו במועט ברב הפעמים. ועוד מפני שהרבה מהן באות נדבה, ומה שאינו בחיוב אצל בני אדם יקרא מנחה.

המחנה מתחלקת לסוגים שונים, חלקם חובה וחלקן נדבה:

ואלו הן כל מיני המנחות שהיו מקריבין בזמן הבית הבאות בפני עצמן, כלומר שאינן באות למנחת נסכים, רוצה לומר בגדרת קרבן אחר: 

שלש מנחות הן שהן באות בשביל כל הצבור והם (מנחות ס״ח:) עמר בפסח, שתי הלחם בעצרת, לחם הפנים בכל שבת, ושלשתן נקראות מנחה.

ותשע של יחיד ואלו הן א) מנחת חוטא, והיא המנחה שיקריב העני כשיתחיב חטאת ולא תגיע ידו. ב) מנחת סוטה, והיא מנחת הקנאות הכתובה בפרשת נשא (במדבר ה׳:ט״ו). ג) המנחה שיקריב כל כהן כשיכנס לעבודה שמקריב אותה בידו, והיא הנקראת מנחת חנוך. ד) המנחה שמקריב כהן גדול בכל יום, והיא נקראת מנחת חביתין. ה) מנחת הסלת, והיא באה בנדר ונדבה. ו) מנחת המחבת, והיא באה בנדר ונדבה. ז) מנחת המרחשת, והיא באה בנדר ונדבה. ח) מנחת מאפה תנור והיא חלות, והיא באה בנדר ונדבה. ט) מנחת מאפה תנור והיא רקיקין, ובאה בנדר ונדבה.

מנחות אלו, מהן סלת חטים ומהן שעורים, מהן נאכלות לכהנים חוץ מן הקמיצה, ומהן שהן נשרפות כלן, ואחד מהם חמץ, והיא שתי הלחם שמביאין ביום עצרת, שגם הן נקראות מנחה, ואינן קרבות לגבי מזבח. ועל שתי הלחם אינו נאמר בתורה כשאסרה דרך כלל כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, פרט באלו והוציאם מן הכלל… (ספר החינוך).

תהליך הקרבת המנחה שונה מהפעולות שנעשות בקורבן מהחי, והוא כולל אכמה שלבים: יציקת הסולת לכלי שרת (יציקה זו מקדישה את הסולת לקרבן), בלילה עם שמן, קמיצה (לקיחת סולת על ידי האצבעות האמצעיות), תנופה (הכהן מניח את הכלי על ידיו של מביא הקרבן ומניף לארבע צדדים ומעלה ומטה), הגשה (נגיעה בקרן הדרומית מערבית של המזבח), הקטרת הקמיצה על גבי המזבח.

קרבן שלמים 

קרבן זה מוקרב למזבח ואוכלים ממנו גם הבעלים והכן, ולכן נקרא שלמים – שעושה שלום בין שלושתם. 

התורה דנה בשלושה סוגי שלמים: מהבקר, מהכבשים ומהעזים. 

מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ק״ז:) שהשלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר, מן הזכרים ומן הנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים, ואין העוף בא שלמים. וקטנים נקראים מבן שמנת ימים עד שנה תמימה מיום ליום… וגדול נקרא בבקר משנה עד שלש שנים, ובצאן משנה עד שתי שנים שלמות, יתר על כן הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו.

וארבעה מינין הם השלמים: האחד שלמי צבור, והשלשה שלמי יחיד. שלמי צבור נקראים קדשי קדשים, ואין לצבור שלמים כי אם קרבן אחד, והוא שני כבשים הבאים עם שתי הלחם בעצרת, אותן שני כבשים הם הנקראים זבחי שלמי צבור, ונאכלים לכהנים חוץ מן האמורין כחטאת וכאשם… ושלמי היחיד נקראים קדשים קלים. (ספר החינוך).

קרבן חטאת

החטאת היא קרבן שבא לכפר על שגגות שאילו נעשו במזיד דינם היה כרת, והפרשה מתייחסת לחמישה סוגי חטאת: חטאת כהן משיח – הכהן הגדול, חטאת ציבור – פר העלם דבר, חטאת נשיא – המלך, חטאת יחיד – כשבאה מן העזים, חטאת יחיד – כשבאה מן הכבשים.

והחטאת מתחלקת בשלוש חלוקות: חטאת חיצונה או פנימית (על פי מקום נתינת הדם), חטאת יחיד או ציבור, חטאת בהמה או עוף.

קרבן עולה ויורד

קורבן אותו מביא הנשבע לשקר שבועת העדות, והעובר על טומאת מקדש וקודשיו ועל שבועת ביטוי. קורבן זה מיוחד בכך שסוג הקורבן משתנה בהתאם למצבו הכלכלי של האדם:

להקריב קרבן עולה ויורד על חטאים מיחדים, והם, טמאת מקדש. כלומר, אדם שהוא טמא באב הטמאה ונכנס למקדש בשגגה, וטמאת קדשיו גם כן שהוא טמא ואכל בשר קדש בשגגה. ושבועת בטוי. כלומר, שנשבע לשקר על דבר לעשות או שלא לעשות, ושאר צדדי שבועת בטוי הידועים, ועובר עליה בשגגה. וכן שבועת העדות. כלומר, שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד, על אלו החטאים חיב אדם להביא קרבן עולה ויורד כלומר, לפי עשרו ועניו של אדם, כמו שמפרש בכתוב, שנאמר (ויקרא ה׳:א׳) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. כלומר, קול שבועה שהשביעוהו אם יודע עדות, אם לא יגיד ונשא עונו, וסוף הענין והביא את אשמו, ולא נאמר שם ונעלם ממנו, ללמד שחיב בקרבן בין בשוגג בין במזיד. (ספר החינוך)

קרבן אשם

קורבן אשם בא ככפרה על חטאים שונים. ברוב האיסורים שבתורה, לא נקבע קרבן לאדם העובר עליהם. אולם בעבירות חמורות במיוחד קבעה התורה, שהחוטא יביא קרבן לכפרה על חטאו, כחלק מתהליך התשובה. קרבן האשם התייחד למספר מצומצם של עבירות, כדלהלן האשם בא רק בתור קורבן יחיד, ולעולם אינו קורבן ציבור.

שמו של האשם, מורה על חומרת העבירה ועל אשמתו של החוטא, שכן אשמות מביאים על עבירות חמורות במיוחד: חלקם כמו למשל גזילות ואשם מצורע, הם על עבירות כאלו הנעשים במזיד (בשונה מקורבן חטאת הבא רק על השגגה), חלקם הם מעילות הנעשות בקדשי שמים, ואילו שם האשם תלוי בא להורות על כך שאשמתו גדולה אף על פי שעשאה בשוגג, וישא את אשמתו אם לא יביא את הקרבן וישוב על חטאיו‏.

האשם הוא קורבן מסוג קדשי קדשים: בשרו נאכל על ידי הכהנים בבית המקדש, ביום הקרבתו ובלילה שאחריו בלבד. בדרך כלל, האשם הוא אַיִל (כבש זכר בוגר), והתורה קוצבת לו מחיר של שני שקלים לפחות (בשקל הקודש).