הרב אבי שושן
על השמיטה
פרשת בהר חושפת אותנו לעולם הכלכלי של התורה: עולם מאוזן שבו לכול אחד יש את שלו אך מחוייב גם להסתכל על זולתו.
פרשת בהר חושפת אותנו לעולם הכלכלי של התורה: עולם מאוזן שבו לכול אחד יש את שלו אך מחוייב גם להסתכל על זולתו.
בפרשת בהר מצווה התורה על דיני גאולת אדמות, ומחלקת בין בתים הנמצאים מחוץ לעיר לאלו הנמצאים בתוכה. נעיין בדברי הבכור שור על משמעות חלוקה זו.
אנו יודעים שבשנת השמיטה, אחת לשבע שנים, לא מעבדים את האדמה והיא הפקר לכל. אבל מה המשמעות של שביתה לה' – "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" ?
רק חברה השמה את אלוהים במרכז תרבותה, תדע להכיר במגבלות הכוח הפוליטי, במגבלות ההשגה הרוחנית ובמגבלות כוחות החברה והשוק ולהיות באמת חופשיה.
בפרשת בהר מצווה התורה על דיני גאולת אדמות, ומחלקת בין בתים הנמצאים מחוץ לעיר לאלו הנמצאים בתוכה. נעיין בדברי הבכור שור על משמעות חלוקה זו.
בפרשת בהר מצווה אותנו התורה על מצוות השמיטה והיובל, מצוות המזכירות זו את זו, ולשתיהן יש גם דמיון לשבת. נלמד מהם פרטי המצווה וכיצד היא מתקיימת.
מצוות השמיטה, שהתורה מציינת שנאמרה בסיני, מעלה קושי כפול: מדוע הזכירה התורה דווקא מצווה זו? ומה משמעות הזכרת דווקא מצווה זו בסיני?
שמיטה ושמיטת כספים פרשת השבוע, פרשת 'בהר', עוסקת בשני נושאים עיקריים: במצוות שנת השמיטה וחוקיה, ובמצוות שנת היובל וחוקיה. על פי התורה אנו סופרים שש
בפתח הפרשה שואל רש"י שאלה ידועה: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" כלומר, מדוע דווקא במצוות השמיטה הוזכר באופן פרטני שהיא נאמרה למשה בהר סיני?
מדוע מקשרת התורה בין איסור הונאת דברים – לא תונו, ובין יראת ה'? ננסה לעמוד על הקשר שבין שני ציוויים אלו ומתוך כל להסביר את מהות האיסור.
בפרשת בהר מצווה אותנו התורה ציווי השמש בסיס ליחסים בין אדם לחברו: "אל תונו איש את אחיו", מהי משמעותו? ומה משמעות כפילת הציווי בפרשה?
מצווה התורה כי במקרה בו נמכר אדם מישראל לגר תושב , יש חובה לגאול אותו ולקנות אותו מיד אדונו הגוי. בעל הכלי יקר מוצא הכוונה חינוכית בציווי.
פעמיים בפרשה מדגישה התורה כי בני ישראל הם עבדי ה' ולכן היחס אליהם שונה מהיחס לעבד אחר , עד שאמרו חז"ל: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.
פרשת 'אמור', כמו זו שקדמה לה- 'קדושים', גדושה במצוות וציוויים. ניתן לחלק את הפרשה לשני חלקים עיקריים: חלקה הראשון עוסק בכוהנים ובציוויים עליהם וכן בקורבנות, והוא מופנה בעיקר למשפחתו של אהרון, לכוהנים. חלקה השני של הפרשה מופנה לכלל ישראל והוא עוסק במועדים והחגים עליהם ציווה הקב"ה את ישראל.
התורה מצווה על שנה אחת – השנה השביעית, בכל שבע שנים שבה תינתן מנוחה לארץ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ . בשנה זו נאסר על עבודת האדמה, וכלל התבואה הגדלה בשדות שלא נעבדים יהיה להפקר למאכל לאדם ולחיית הארץ.
היובל היא השנה החמישים שבא לאחר שבע מחזורי שמיטה. בשנה זו נוהגים דיני השמיטה, ונוספים עליהם דינים הקשורים בקניין קרקעות ושחרור עבדים.
יש להתחשב בשנים שבתוך מחזור היובל כאשר מוכרים או קונים אדמה. חישוב העלות נעשה על פי מספר השנים שיש לקונה להוציא תבואה מהאדמה לפני שיצטרך להחזיר את האדמה למוכר בשנת היובל.
הקב"ה מבטיח לעם ישראל שאם ישמרו את מנוחת האדמה הם יזכו לברכה בתבואה שתפרנס אותם בשנות השמיטה והיובל ואף לאחריהן.
על פי התורה אין מכירה לצמיתות של האדמה, והמוכר ראשי לגאול את אדמתו מהקונה. דין זה נוגע לשטחי אדמה ואחוזות שלא בעיר, אך בית שנמצא בתוך העיר- ניתן לגאול בשנה הראשונה ולאחר מכן הופך לרכוש הקונה לצמיתות (לא חוזר למוכר גם ביובל).
בתוך חוקים אלו מזכירה התורה שאדמות הלווים אינן נמכרות לצמיתות אלא חוזרות אליהם בשנת היובל.
התורה מצווה לתמוך בעני, קודם כל על ידי אסור נשך וריבית כאשר מלווים לו, ובאם נמכר לעבדות בשל העוני – אסור לעבוד בו בפרך, מצווה לשחרר אותו בשנת היובל, מצווה לגאול אותו מעבדותו, אם נמכר לעם זר- מצווה לשחרר אותו.
בסיומה של הפרשה מובאים שני ציוויים הקשורים בשמירת הקשר עם הקב"ה -איסור עבודה זרה ושמירת השבת.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.