משנה ברורה או ערוך השולחן?

שני ענקי הלכה קמו ליוצאי אשכנז בדור האחרון. עיון בהקדמה לספריהם מלמד על הבדלי הפסיקה שביניהם

כל בן אשכנז המבקש לברר את ההלכה למעשה בענייני שבת ומועדים, תפילה או ברכות, בימינו, יפנה בודאי תחילה לספרו של ר' ישראל מאיר הכהן מראדין (ה'חפץ חיים'; פולין תקצ"ט-תרצ"ג), ה'משנה ברורה'. בספר זה, שהתפרסם לפני למעלה ממאה שנה, מבאר ה'חפץ חיים' את הלכות השולחן ערוך בחלק אורח חיים, סעיף אחרי סעיף, תוך שהוא מוסיף את הערותיהם וחידושיהם של רבנים אחרונים רבים שבאו לאחר ר' יוסף קארו. דעה שפשטה בקרב הציבור היא שה'משנה ברורה' התקבל כספר הפסיקה המוסמך לאשכנזים בדורנו, כנראה בעקבות דברי החזון אי"ש שכלל אותו ברשימת "רבותינו אשר מפיהם אנו חיים", ושהם בעלי "ההוראה המקובלת" (אגרות ב, מא). יש הטוענים שה'חפץ חיים' זכה לכך מפני ענוותנותו הגדולה וצדיקותו (עדות לענוותנותו מצויה ביומן שכתב בנו, שהיה שותפו ללימוד ולכתיבה).

דא עקא, שזמן לא רב לאחר פרסומו של המשנה ברורה, הוציא גאון אחר שישב בנובהרדוק ספר הלכה שנועד בדיוק לאותה מטרה: להנגיש את ההלכות שבשולחן ערוך לדורו. אותו גאון היה ר' יחיאל מיכל עפשטיין (בלארוס תקפ"ט-תרס"ח; גיסו של הנצי"ב מוולוז'ין), ושם ספרו 'ערוך השולחן'. חיבור זה, בניגוד ל'משנה ברורה', חובר על ארבעת חלקי השולחן ערוך. עוד הבדל משמעותי שקיים בין החיבורים הוא שבעוד שה'משנה ברורה' בנוי בצורת הערות על דברי השולחן ערוך, 'ערוך השולחן' הינו חיבור עצמאי, שאמנם מושתת על הסימנים של השולחן ערוך, אך כתוב בסגנון חופשי תוך שהוא מעתיק או מסכם במקומות הרלוונטיים את דברי השולחן ערוך.

ספר 'ערוך השולחן' התקבל בתחילה כספר ההלכה המוסמך במזרח אירופה, אולם לאחר השואה – כך נהוג לומר – חלה נסיגה במעמדו מפני ה'משנה ברורה' שהתקבל בקהילות האשכנזים. עם זאת, ישנם פוסקים הטוענים עד היום שיש לבכר את 'ערוך השולחן' על פני ה'משנה ברורה', וזאת מכמה סיבות: ראשית, 'ערוך השולחן' מאוחר ל'משנה ברורה' (בהלכות שבת סימן שי"ט מזכיר 'ערוך השולחן' את ה'משנה ברורה' ומכאן שראה אותו) והלא הלכה היא כאחרונים ('הלכתא כבתראי'); שנית, ל'ערוך השולחן' יתרון על פני ה'משנה ברורה' שכן הוא מקיף את ארבעת חלקי השולחן ערוך; ושלישית, וחשובה מכל, בעוד שר' ישראל מאיר הכהן מראדין היה ראש ישיבה, ר' יחיאל מיכל עפשטיין היה רב קהילה ודיין, מה שהופך את פסיקותיו לקרובות יותר לעולמו של הציבור הרחב. בין הרבנים שמסתמכים לא מעט על פסיקותיו הם הרב יהודה הרצל הנקין (בעקבות סבו הרב יוסף אליהו הנקין, גדול פוסקי ארה"ב בדור שלפני הרב פיינשטיין) והרב נחום אליעזר רבינוביץ'.

ביאור וליקוט

אחרי מי אם כן ראוי ללכת? מהו ספר ההלכה שעליו יש להסתמך? כמובן שדעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, וכל אחד ילך אחר רבותיו ומנהגו, אך ברצוני להעיר על שיקול נוסף שבגינו יש להעדיף את פסקי 'ערוך השולחן' על פני ה'משנה ברורה'. שיקול זה נובע מההבדלים בסגנון הפסיקה, כפי שעולה מדבריהם של המחברים בהקדמה לספריהם.

נפתח בדברי ר' ישראל מאיר הכהן בהקדמת חיבורו. ה'חפץ חיים' מעיר על שתי סיבות שלדעתו גרמו לזניחת לימוד ההלכה בשולחן ערוך. הראשונה, מפני שלא ניתן ללמוד את השולחן ערוך לבדו, ללא מקורותיו ההלכתיים בטור ובבית יוסף, והדבר דורש זמן ועמל רב; ושנית, גם הלימוד בשולחן ערוך אינו מספק ידיעה ברורה בנוגע להלכה למעשה שכן עליו התווספו חיבורים רבים של אחרונים, ומפני רוב הדעות והמחלוקות השונות "אין האדם יודע איך לפנות את עצמו לימין או לשמאל".

אשר על כן:

נתעוררתי ונתחזקתי בחסדי השם יתברך לתקן כל אלה כי עשיתי בעזר השם יתברך בארו מספיק לדעתי על שלחן ערוך הזה… ובו בארתי בעזר השם יתברך את כל דין ודין שבשלחן ערוך בטעמו ונמוקו מגמרא ופוסקים אשר לא יהיה כספר החתום; גם בארתי בו במקום שנמצא דעות בין הפוסקים את מסקנת האחרונים להלכה על כל דין (והבאור ההוא מלוקט מב"ח ודרישה ופרישה ואליהו רבא ובאור הגר"א ופרי מגדים וברכי יוסף ומאמר מרדכי ומטה יהודא ונהר שלום ודגול מרבבה ובאר היטב ושערי תשובה ושלחן ערוך של הגר"ז ולבושי שרד ושולחן שלמה ודרך החיים וחדושי רבי עקיבא איגר וישועות יעקב וחיי אדם ומחצית השקל ומגן גבורים ואצרות החיים ורבות כהנה וגם מכמה ספרי שו"ת). (הקדמה למשנה ברורה).

שתי פעולות עשה ה'חפץ חיים'. ראשית, הוא ביאר כל הלכה והלכה על פי מקורותיה; ושנית, הוסיף את דעות הפוסקים האחרונים על כל דין. בעניין אחרון זה ראוי לשים לב להערתו בסוגריים: את דברי האחרונים הוא ליקט מעשרות חיבורים שונים ואלו מוסיפים כהנה וכהנה על ההלכה שבשולחן ערוך.

אחד מהאחרונים

נפנה כעת לדברי ר' יחיאל מיכל עפשטיין בהקדמתו לחלק חושן משפט:

האמנם מאשר אחר כך קמו רבותינו האחרונים גאוני עולם וחברו ספרים רבים מגדולי הערך על הטוב והשו"ע… הדר החשש והבלבול למקומו… וזה מעשה הספר בפרטיות בסיעתא דשמיא:

• • כל דברי רבותינו בעלי השו"ע בארתי בטעמם ונמוקם.

  • כל דברי רבותינו האחרונים כשחולקים על השו"ע הבאתי דעתם ובמילתא בטעמא וכן דיניהם שחדשו.

  • במקום שיש מחלקות בין רבותינו האחרונים והבאתי דעותיהם ואם היה לי בדבר מה להכריע לא מנעתי מלכתוב הכרעתי כפי עניות דעתי ולהמעיין משפט הבחירה.

  • בהרבה מקומות כשחולקים על רבותינו בעלי השו"ע וה' האיר עיני לישב דבריהם כתבתי מה שנלע"ד…

  • עוד הרבה דינים מחודשים שמצאתי מתוך דברי רבותינו הראשונים שלא הובאו עדיין הבאתים וגם דינים מחודשים שנראה לענ"ד מתוך הסברא או באיזה ראיה לא מנעתי מלגלותה.

מעניין לראות כי בניגוד ל'חפץ חיים' שהתחיל (וסיים) את חיבורו על חלק אורח חיים, את 'ערוך השולחן' התחיל לחבר הרב עפשטיין על חלק חושן משפט. יש לשער כי העיסוק שלו כדיין קשור לכך (מסופר כי חיבר את ספרו בין הדיונים שבהם ישב), אך לדבריו הסיבה היא אחרת, והיא נובעת מכך שהאחרונים מיעטו להתעסק בחלקיו המאוחרים של חלק זה, והוא בא להשלימם.

ייתכן וכאן נפתח לנו צהר לתפיסתם העצמית של שני רבנים גדולים אלו. בעל ה'משנה ברורה' ראה עצמו כאחרון שבא אחר האחרונים ולכן הוא לרוב מלקט את דבריהם, ללא שהוא מבקר אותם. בעל 'ערוך השולחן', לעומת זאת, ראה עצמו כאחד מן האחרונים, אשר משלים את המלאכה שלא הספיקו לעשות קודמיו. משום כך אין הוא מתיירא להכניס ראשו ביניהם.

צניעות יתירה

הבדל זה מתחדד לאור השוואת סגנונות הפסיקה בשני החיבורים. בעל ה'משנה ברורה' מעיד שהוא מלקט את דברי האחרונים. הוא פחות מעוניין לפסוק ביניהם אלא בעיקר להביא כמה שיותר מדבריהם (ואכן, כאמור, כמות החיבורים שהוא מצטט גדולה ביותר). מקריאת חיבורו אנו למדים כי הוא גם חשש לחלוק עליהם (אם כי הוא עושה זאת בפועל לעתים).

בעל 'ערוך השולחן' איננו מציג עצמו כמלקט אלא כפוסק. הוא לא מצטט את כל האחרונים אלא את המרכזיים שבהם, הרלוונטיים להלכה לדעתו. בכלל, על פי עדות נכדו, הוא כתב את חיבורו כשארבעה ספרים בלבד היו לידו – גמרא, רמב"ם, טור ושולחן ערוך. בעל 'ערוך השולחן' פורש את המקורות הראשוניים של כל הלכה, מסביר את עיקריה וסברותיה, מתדיין בדעות הראשונים, ובראשם הרמב"ם, מסביר את פסיקת השולחן ערוך ומזכיר את דעותיהם של האחרונים תוך שהוא לא נמנע מלהכריע ביניהם או אפילו לדחותם מפני שמצא את דעתו של השולחן ערוך עדיפה. בעל 'ערוך השולחן' מצטייר לפי זאת כמי שפוסק מתוך עיון למדני בגופן של ההלכות, ללא קשר לזהות האחרונים שאיתם הוא מתדיין.

לא לחינם, ניכרת אהדתו הגדולה של בעל 'ערוך השולחן' לרמב"ם. מקום של כבוד הוא נותן לו בכתיבתו ולא פעם מגן על דעתו מפני המשיגים עליו. נראה שלמרות שחיבר את חיבורו על רקע השולחן ערוך, הוא חש קרבה דווקא לעולמו של הרמב"ם שפסק והכריע בין דעות מתוך סברא ישרה וללא משוא פנים. זה גם מה שככל הנראה גרם לו גם לכתוב את ספרו גם על הלכות שאינן רלוונטיות בשעתו, כמו סנהדרין ומלכים, ושכונסו תחת השם 'ערוך השולחן עתיד'. הוא ראה חשיבות בעיסוק הלכתי בכלל מצוות התורה, בדומה לרמב"ם, ולא רק בהלכות הנוגעות לחיי היומיום, כפי שגרס בעל ה'משנה ברורה'.

לטעמי, הבדל זה בסגנון הפסיקה מטה את הכף לטובת 'ערוך השולחן'. חיבור זה הוא המשך למסורת הפסיקה המקובלת שלא נמנעה מלהכניס ראשה בין האחרונים ולהכריע הלכה למעשה על פי הסברא הישרה. מנגד, דווקא ה'משנה ברורה' נראה כמי שמוביל עמדה חדשה, הנוהגת בצנעה יתירה וכפיפות קומה כלפי כל חיבור הלכתי שנכתב בדורות האחרונים, ומעניקה לו סמכות כשל ראשונים. ללא ספק, עמדה זו נבעה מצדיקותו הגדולה של ה'חפץ חיים' ומאמונתו התמימה, אך מסופקני עד כמה היא מתאימה לצרכים של דורנו.