אבי כהן סקלי
תמים תהיה
תוך שהתורה מצווה שלא לעשות כחוקות הגויים וברכיהם, היא מביאה אמירה מעניינת: תמים תהיה עם ה', אך מה משמעות תמימות זו?
תוך שהתורה מצווה שלא לעשות כחוקות הגויים וברכיהם, היא מביאה אמירה מעניינת: תמים תהיה עם ה', אך מה משמעות תמימות זו?
עם הכניסה לארץ ישראל עתיד העם לבוא במגע עם יושביה, והתורה שמה לב לצורך להזהיר את בני ישראל מפני מפגש זה, אך שונה האזהרה כאן מזו שבספר ויקרא.
מצווה התורה למנות שופטים ושוטרים על עם ישראל: שפטים ושוטרים תתן לך, ובעל כלי יקר מוצא במילים ונוסח הציווי הנהגות רלוונטיות גם לימינו היום.
למי מופנה הציווי הידוע "צדק צדק תרדוף", למי הוא מתייחס לבעלי הדין, לשופטים או לשוטרים ? ומדוע כפלה התורה את לשונה, מדוע לא נכתב "צדק תרדוף" ?
ההכרה באנושיות, זו הדרך להינצל מעיוותים חברתיים. בציווי על הקמת מוסדות השלטון, משה מודע לכוח הרב שהוא מוסר בידי חלקים מן החברה, דבר עלול לשמש כחרב פיפיות ולפגוע בסופו של דבר בחברה עצמה, אם לא ישתמשו בכוח הזה בצורה מדודה ונכונה.
מדוע נסמכו מתנות כהונה לפרשת המלך? ומה בכלל בין מתנות כהונה ובין פרשת שופטים? תשובתו המעניינת של בעל הכלי יקר מסבירה זאת…
למידה של חוקי הגויים, כשפים וניחושים למיניהם על מנת לעשות כמעשיהם היא דבר אסור, דבר זה ברור מאליו, אולם היחס ללמידת נושאים אלו כתחום לימוד היא שונה- היא מותרת ובמקרים מסוימים אף נחוצה.
ישנם מקרים בהם גם הדיינים לא יודעים או לא מכירים את דבר המשפט, ובמיוחד נכון הדבר למקרים חדשים- העולם והמציאות מתקדמים בכל דור ומציאות זו מזמנת שאלות חדשות שלא עלו בדורות קודמים.
בנוגע למינוי המלך, התורה מתארת שעם ישראל יבקש למנות עליו "מלך ככל הגויים". התורה מסכימה לזה, אך מבהירה שכדי שהחברה תתקיים באופן ראוי, גם על המלך חלות מגבלות.
התורה, בפרשה שמציבה את הסדר המשפטי-חברתי, שוזרת שלוש פעמים לאורך הפרשה את הצורך לדרוש, לחקור ולהגיע לאמת. זה הבסיס היסודי והעיקרי.
רוממות הלב היא איסור גאווה, והתורה מבקשת זאת למנוע מהמלך. ולא רק מהמלך, אלא גם מכולנו, מכל אחד ואחד בעם ישראל.
מה בין המקדש ועבודת הקורבנות ובין המשפט ומינוי שופטים ושוטרים? חכמים עסקו בסמיכות שבין סיום פרשת ראה העוסק בקורבנות ובין פתיחת פרשת שופטים.
מצוות המלכת המלך עוררה שאלות בקרב הפרשנים ובמרכזן: האם המצווה היא חובה או רשות? והאם היחס למלוכה הוא חיובי או שלילי?
מלמדים חז"ל שבתי הדין צריכים להיות פרושים בכל הארץ על מנת להוציא משפט צדק, אך האם לא ניתן לעשות זאת אם לא היו מפוזרים? ולמה דווקא צדק ולא אמת?
כפי שראינו בפרשת ראה, חלקו המרכזי של הספר עוסק במצוות הקשורות בחיי עם ישראל בארץ. חלק זה עצמו מתחלק לשלושה חלקים ופרשת שופטים היא החטיבה השנייה בחלק זה של ספר דברים ועוסקת בעיקר בענייני הממסד והמערכת השלטונית של עם ישראל. פרשת ראה מסתיימת במילים: איש כמתנת ידו כברכת ק' אשר נתן לך, ופרשת שופטים ממשיכה באותו מטבע לשון: שופטים ושוטרים תתן לך…
מצווה התורה למנות מערכת משפטית הבנויה מבתי דין המפוזרים בכל עיר בארץ. וראב"ע מסביר: וטעם שפטים – אף על פי שאתה חייב ללכת שלשה פעמים למקום הכהנים משרתי המקדש, ושם תשאל מהמשפטים והחקים, לא יספיק לך עד שיהיו לך עד שיהיו לך שופטים בכל שעריך. משמע קיום בית הדין בירושלים לא פוטר מהצורך להושיב בתי דין בכל מקום ומקום, וסמיכות הפרשיות שבין הרגלים שבפרשת ראה ומינוי השופטים מוסבר בכדי לומר שלא מספיק רק בית הדין שאליו מגיעים ברגלים – בירושלים, אלא צריך למנות בכל מקום.
אשרה היא על פי רוב המפרשים עץ או אילן הנשתל בקרבת מזבח של עבודה זרה.
מצווה התורה של להקריב קורבן בעל מום, ומדגישה : אשר יהיה בו מום כל דבר רע ולמדו חכמים מהדגשת המילים דבר רק כי מדובר על מקרים שלאו דווקא קשורים בבהמה עצמה (מום בבהמה) אלא בדרך שבה הגיע לידיו- למשל אם היא גנובה. הדגישה התורה כי קרבן זה הוא תועבת ה', והתועבה במקרים נוספים משמשת לציין מעשה תרמית (כך נאמר לגבי רמייה במשקלים: תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה כל עושה עול).
כיצד שני דינים אלו מתקשרים לנושא הכללי של הפרשה?
ראב"ע אומר כי תפקידם הראשון של השופטים הוא למנוע ע"ז. האברבנאל מביא שלוש פירושים להסביר מדוע מצוות אלו קשורות בדמות המוסרית של השופט: דון יצחק אברבנאל הולך בעקבות רבותינו ומפרש, ששלשת האזהרות הללו שייכות למצוות השופטים, שכן, ראשית, אסור למנות נכרים — עובדי עבודה זרה — בתור שופטים, והממנה אותם לדיינים הרי הוא כאילו נטע אשירה אצל המזבח; שנית, אסור למנות דיין עם הארץ, ודיינים כאלה דומים לאבן דוממת, כמו מצבה השנואה לה׳; שלישית, צריכים הדיינים להיות בעלי מדות טובות, והמעמיד דיין בעל מדות רעות דומה למקריב בהמה בעלת מום לקרבן לה (מתוך פירוש הרד"צ הופמן).
הסבר נוסף שניתן לתת הוא ששני דינים אלו מכוונים דווקא כלפי השופטים: שני הדינים עוסקים בדברים שיש בהם מראית עין של היתר- נטיעת האשרה היא אצל מזבח ה' (ולא במקום של ע"ז), האבות כבר עשו מצבות ולכן נראה שאין איתם, הבאת קורבן בעל מום היא עדיין נתינה מתוך הונו וכפסו של האדם, אין סימן או זיהוי לקורבן שנקנה בכספי מרמה, ולכן מקרים אלו הם מקרי גבול שבהם נדרשת חוכמת השופט לזהות את המצב הבעייתי, לתת לו מענה והיכולת להקפיד על חוקי ה'. למעשה אלו אבות טיפוס למקרי גבול אליהם נדרש השופט לשים את ליבו. בכך מקשרים נושאים אלו בין מינוי השופטים שלפניהם ובין עונש עבודה זרה שלאחריהם שבו נדרשים השופטים לערוך בירור מדוקדק של מעשי עובד הע"ז וכוונותיו.
איסור ע"ז כבר נאמר ומשה הזהירה את בני ישראל לא פעם אחת עליו, אולם כאן באה התורה ומתייחסת אליו מבחינת הפן המשפטי שלו: חובת הדרישה והבירור, פעולות הענישה והצורך בעדים- כל אלו תפקידיו של בית הדין. דינו של עובד ע"ז הוא סקילה והעדים שהעידו כנגדו הם גם הראשונים לבצע את גזר הדין.
פרשיה זו מדברת אל השופטים, שהם נושא הפרשה כולה: כי יפלא ממך דבר למשפט– מסבירים חכמים כי הדברים מכוונים לשופטים שלא מצליחים להגיע להכרעה, ולכן עליהם לעלות לבית דין הגדול שבירושלים ולבקש את עזרתו. התורה מציינת את מרכיבי בית הדין- כהנים, לוויים ושופטים. הכוהנים היו בעלי הידע בתורה שבכתב (הם והלוויים היו מורי העם), והשופטים היו מומחי התורה שבעל פה, ושילובם של שתי סמכויות אלו תפקידו להוציא דין אמת.
לאחר שבית הדין הגדול פסק את הדין אסור להמרות את דבריו או לחלוק על פסיקתם, ומי שעושה כן נקרא זקן ממרא, ודינו מיתה.
לאחר הסדרת מעמדם של השופטים ובית הדין הגדול, הביאה התורה את נושא המלוכה. נחלקו הפוסקים האם מצוות המלך היא מצווה בפני עצמה או שהיא רשות ונתונה להחלטת העם (דבר הנלמד מהפסוקים: ואמרת אשימה עלי מלך).
התורה התנתה את המלוכה בכמה תנאים: איסור להרבות סוסים- בכדי שלא ישיב את העם מצרימה שמשם נקנים הסוסים ובכדי שלא להסתמך על עוצמה צבאית אנושית (הקשורה בסוסים ומרכבות מלחמה). בנוסף הוגבל המלך בתחומים שבהם הוא עלול להיכשל ולהכשיל את העם: איסור להרבות כסף וזהב (רדיפה אחרי הממון עלולה להוביל אותו למלחמות מיותרות ועלולה להביא להתנהגות לא ישרה בכדי להרבות אותו), איסור להרבות נשים (שעלולות להטות אותו מדרך ה' ועלולות לגרום להפקרת תפקידו השלטוני).
לעומת הדברים שאסור למלך, ציוותה התורה את המלך לכתוב ספר תורה ולקרא בו משום שזהו הכלי החינוכי להזכיר לו את מהות תפקידו ומי נתן לו אותו.
הלכות מלכים דנו במה שמותר ואסור שיהיה ברשות המלך, והמשיך עניין זה גם אל בני שבט לוי ומנעה ממנו נחלה. עניין זה כמובן מתקשר לענייני הארץ (הנחלה היא בארץ ישראל), אבל יש כאן גם הגדרה של מעמד שלם שתפקידו לדאוג לרוחני שבעם ישראל- הפולחן ולימוד התורה, ולכן הוא מנותק מהפן הארצי- נחלה. קיומו הכלכלי של שבט הלוי נידון בנושא הבא בפרשה:
בזמן המשכן כאשר בני ישראל היו מחויבים להקריב את הבשר שרצו לאכול כקרבן שלמים הייתה פרנסת הכהן מצויה בשפע- מתוך קורבנות אלו, אולם בארץ ישראל כאשר העם לא מחויב להקריב בשביל לאכול (שהותר בשר תאווה), עלולים גם קורבנות השלמים להתמעט ובכך תפגע פרנסת הכוהנים ולכן ציוותה התורה שיקבלו את הזרוע, לחיים וקיבה מתוך כל שחיטת חולין (שחיטה לשם אכילת בשר) ובכך תישמר פרנסתם. בנוסף ניתנים לכהן ראשית התבואה וראשית הגז מאותה סיבה.
סיבה נוספת למתן המתנות היא שהן ניתנות מידו של ישראל לידו של הכהן וכך תהיה מעורבות בין הכוהנים ובני ישראל ויהיו קשרים חברתיים ביניהם- ישראל ילמדו מהתנהגות הכוהנים ומתורתם אילו הכוהנים ילמדו להכיר את עולמם ואורח חייהם של ישראל בכדי שיוכלו טוב יותר את מה יש לחזק, מה ללמד וכיצד לפסוק הלכה.
התורה מדברת העל הלוי כאן: וכי יבוא הלוי מאחד שעריך… אולם כוונתה אל הכהן (רש"י: ושרת- לימד על הכהן שבא ומקריב…). עבודת הכהנים הייתה מחולקת למשמרות וכל שבוע שרת בקודש משמר אחר (בתחילה שמונה משמרות, אחר כך שישה עשר ולבסוף עשרים וארבע משמרות- ככל שגדל מספר הכוהנים גדל מספר המשמרות. המשמרות היו מחולקות מחצית מצאצאי אלעזר הכהן ומחצית מצאצאי איתמר הכהן.), אולם עד שלא עמדו המשמרות היו הכוהנים מחולקים: מקצתם שרתו בבית המקדש ושאר הכוהנים היו מפוזרים ללמד תורה את העם. ובזמן זה כל פעם שרצה כהן שישב מחוץ למקדש לעלות לשרת בקודש היה רשאי, ומזמן שהתקבעו המעמדות היה יכול לעלות רק בזמן בנקבע לו. במקרה ורצה הכהן לנדור או שהיה צריך להביא קרבן חטאת או אשם חובה – היה יכול לעלות ולהקריב.
התורה בפרשה דנה בסדרי הממסד בעם: מערכת המשפט, מעמד המלוכה והממסד הפולחני- הכוהנים. אולם ישנו מעמד רוחני נוסף הקיים בעם: הנביא. התורה פותחת באיסור ההליכה בדרכי הידעוני, המכשפים והקוסמים, כל אלו מהווים את הדרך האלילית ליצירת קשר בין האנושי לאליל, להבין את רצונו ולהשפיע עליו (רד"צ הופמן), על אלו אומרת התורה כי דרכיהם אסורות וכוחותיהם (אם יש בהם ממש) נובעים מהטומאה: כי תועבת ה' עושה כל אלה. לעומתם בעם ישראל יש נביא אשר כוחו נובע מבחירת ה' בו: נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוקיך אליו תשמעון (הרב ד"ר יוסף מרקוס).
מעמד הנביא נובע מהקושי של הרבים לעמוד מול הקב"ה ולשמוע את דבריו: (טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. (טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת. (יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. ולכן הנביא הוא המתווך בין העם ובין הקב"ה.
התורה מדגישה שני צדדים בדברים: א. אל מי פונים בשאלות- עם ישראל צריך לשאול את נביאיו וכוהניו: וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו, רצוני לומר אורים ותומים (רמב"ן). ב. מדוע פונים- במבט ראשון נראה כאילו הנביא בא לתת מענה לשאלות פרטיות (ואכן יש מקום לכך, למשל שאלת שאול את שמואל בנוגע לאתונות), אולם עיקר תפקיד הנביא הוא כמקור סמכות להעברת דבר ה': וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ, ורוב דברי הנבואה נאמרים לעם (ברמה לאומית).
לדעת הרד"צ הופמן עיקרה של פרשיה זו הוא בחינת נביא השקר: עיקר הכוונה לצוותנו על הלכות נביא אמת ונביא שקר. אך מאחר שכל נביאי השקר משתמשים בכוחות הטומאה של הגויים, על כן הסמיך הכתוב את דינם לאזהרת השימוש בכוחות הטומאה (השווה גם את פירושו של רש״ר הירש).
לאחר שפרטה התורה את מבנה השלטון בעם חוזרת לעניינים הקשורים במערכת השיפוט וראשון שבהם הוא הבדלת ערי המקלט. למרות שדין זה נאמר גם לפני, כאן בא הציווי המעשי על ראשי העם שכולל גם את תיקון הדרכים לערי המקלט, קביעת מיקומם והוספת ערים נוספות. בהמשך לדין זה מצווה התורה:
דין ערי מקלט נוגע לרוצח בשגגה ולכן המשיכה התורה לצוות על דינו של רוצח במזיד אשר נס לעיר מקלט- שנלקח משם למיתה.
דעות שונות יש לגבי הכנסת דין זה כאן: הראב״ע מפרש כי הסגת גבול דרכה להביא לידי מחלוקת, לידי קטטה ולבסוף לידי רצח. מחברו הקראי של הספר ״מבחר״ מייחס את הפסוק הזה אל הפסוק ״כי ירחיב וגו׳ ״, כלומר אף אם לא תזכה שירחיב ה׳ אלהיך את גבולך מכל מקום אסור לך להסיג גבול רעך. דון יצחק אברבנאל מפרש, כי כוונת הפסוק להזהיר, שלא לקחת חלק מגבול השבטים לצורך המלך או שאר צרכים דומים, אף על פי שהכתוב התיר זאת לצורך ערי המקלט; השוה ספרי. קלר. ורוזנמילר אומרים, שבערי המקלט היה צורך מיוחד להקפיד על שלימות הגבולות, כי הסגת הגבול עלולה להביא לידי תוצאות חמורות עבור הרוצח בשגגה. שולץ וקייל אומרים, שהואיל ועיקר מחיית האדם הוא מרכושו, הסמיכה התורה את דין שמירת הרכוש לדיני שמירת הנפש (מתוך פירוש הרד"צ). לדעת הרד"צ עצמו עניין זה מקביל לדיני נפשות: כשם שרצח מטמא את הארץ כך גם הגזל.
נראה שיש הקבלה בין דיני נפשות להסגת הגבול: הרצח הוא חדירה לתחומו של אדם אחר ולקיחת חייו- הרוצח נוטל חיים, גונב את חיי הנרצח ונוטל הדבר המגדיר אותו כאדם חי – את נשמתו. כך מבחינת הרכוש בפן הכלכלי- הסגת גבול היא נטילת המהות המגדירה את עצמיותו של האדם כבעל רכוש. בנוסף אותו אקט של נטילת היכולת לחיות הקיים ברצח קיים בהסגת הגבול- כאשר אין לאדם יכולת להתקיים ולהתפרנס דינו למות. כשם שראינו בפרשת ראה שדיני שמיטה נובעים מכך ש- בנים אתם לה', ולכן עליכם להיות כולכם שווים לפני ה', גם כאן- זכותו של האדם לחיים אינה רק מבחינה פיזית שהוא נושם, אלא שיש לו יכולת לחיות- יש לו את היכולת להתפרנס ולכלכל את עצמו. הדאגה לכך היא תפקידה העיקרי של מערכת המשפט.
העדים הם הכלי העיקרי של המערכת המשפטית בכדי להכריע מי צודק, ולכן דנה התורה בנושאים הקשורים בעדויות: עדות של יחיד אינה נחשבת, עדות נחשבת רק אם היא של שני אנשים או יותר, עזים זוממים- ששיקרו להאשים אדם בדיני ממון או דיני נפשות וגילו את מעשיהם נענשים בעונש שביקשו להביא על הנאשם. אם מדובר בדיני ממון- הם משלמים גם אם הנאשם כבר שילם (נענשים על מזימתם) ואם מדובר בדיני נפשות- הם מוצאים להורג אם הנאשם לא נהרג עדיין, אך אם הוא נהרג הם אינם נהרגים (שכתוב כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה).
ממשיכה התורה בנושא נוסף הקשור בשלטון והוא יציאה למלחמה. הספרי מסביר כי מדובר על מלחמת רשות- משמע מלחמה שיש בכוח המלך או הנהגת העם להחליט אם לצאת אליה או לא (חייבת להיות באישור הסנהדרין). הרד"צ הופמן מסביר כי עיקר הפרשה הוא הדרישה מאת השלטון לשמור על חיי העם: שעיקר כוונת הפרשה (כמו שכבר הערנו למעלה בהקדמה לפרשת ערי מקלט) לצוותנו על שמירת הנפש, בפרט בשעת סכנת המלחמה. התורה הטילה על השלטונות לדאוג לשמירת הנפש אף בשעת מלחמה. בתחילה פותחת הפרשה בשמירתו של יוצא הצבא. בתוך כך אנו למדים על בעלי תפקיד נוספים הקשורים לעניין: כהן משוח מלחמה – כהן הנמשח במיוחד לתפקיד זה ויש בו דינים המקבילים לדיני כהן גדול (אסור להיטמא למתים ומותר לשאת רק בתולה), שוטרים- הם המעבירים את דברי הכהן אל העם ואחראים על שחרור מחובת הלחימה.
בתוך כך מצווה התורה מיהם שפטורים מהמלחמה: מי שבנה בית חדש ולא חנכו (ובכלל זה ירושה), מי שנטע כרם ולא חיללו, מי שארס אישה ולא לקחה, מי שירא ורך לבב – כל אלו פטורים מהמלחמה. בפרק כ"ד, ה' חוזרת התורה על הפטור מיציאה למלחמה עבור מי שנשא (שלקח) אישה ומכך למדו חכמים שאלו המוזכרים בפרשתנו פטורים מלחימה אך מחויבים לשירות כתומכי לחימה (מביאי מים ומתקני דרכים), ואילו המוזכר בפרק כ"ד פטור לגמרי. פטור זה מוכל לא רק על מי שנשא אישה אלא גם על מי שחילל את כרמו ומי שחנך בית- גם הם פטורים לגמרי בשנה הראשונה.
כאשר נמצא חלל מת מחוץ לעיר ולא ידוע מי הרגו, מוטל על זקני העיר הקרובה לצאת ולהכריז כי אין להם חלק בכך. כחלק מהאירוע מובאת עגלה תמימה והיא נערפת (נשחטת מעורפה) על נחל איתן ושם מתבצעת הכרזת הזקנים. מסביר הרד"צ את תפקיד השלטונות ואחריותם: השלטונות, בתור נציגות הציבור, חייבים לשמור על חיי האדם, להעניש את הרוצח ולמנוע כל מיני תקלות, ומתוך זה הם אחראים במדה מסויימת עבור כל אבדן נפש. על כן, אם אירע מקרה רצח ולא עלתה בידם למצוא את הרוצח, נתחייבו להביא כפרה, כדי שכולם יכירו באחריות המוטלת עליהם. הגברת רגש האחריות בעם, תשיג ביחס לשמירה על חיי האדם אותה מטרה כמו הענשת הרוצח.
פרשת שופטים ממשיכה את פרשת ראה ודנה במצוות הקשורות בארץ. הפרשה עצמה מחולקת לשני חלקים: חלק ראשון עוסק ביסודות הממשל בעם ישראל- מערכת משפט, מלוכה, מעמד הכהונה והנביא. חלקה השני של הפרשה חוזר ומתייחס לנושא הראשון והוא מערכת המשפט ומפרט דינים בקשורים בה כגון: ערי מקלט, רוצח ודיני עדויות. הפרשה הבאה, כבר תעסוק בחיי היחיד כחלק מהחברה.
(הדברים מבוססים על פירוש דעת מקרא)
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.