הרמב"ן ופרשנים אחרים מחלקים את ספר דברים לשלושה חלקים, חלקו הראשון עוסק באזהרות ומצוות שנאמרו כבר בחלקים אחרים בתורה, והוא מהווה מבוא לספר כולו. חלקו השני עוסק במצוות בהקשר לארץ ישראל- וגם אם הן האמרו כבר הן נשנות כאן עם דגש על הארץ וחלק זה מתחיל בפרשת ראה, ומסתיים בפרשת כי תבוא. וחלקו השלישי הוא פרקי הפרידה של משה מהעם. החטיבה המרכזית של המצוות הקשורות בארץ מתחיל בפרשת ראה עם ציווי קצר על מעמד הר גריזים והר עיבל, ומסתיים בציווי על אותו מעמד בפרשת כי תבוא – אך שם מתואר המעמד בהרחבה.

נושאים פרשת ראה:

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: – הברכה והקללה: (י"א, כ"ו- לב)

משה עד עתה דיבר על מה שהיה, על העבר של בני ישראל עד שהגיעו לכניסה לארץ ובכלל זה כלל גם את האזהרות והתוכחות שבמידה רבה התסבבו על התנהגותם של בני ישראל בעבר. מכאן ידבר משה על מה שיהיה: על המצוות אשר יהיה עליהם לקיים בארץ, כאשר הדבר הראשון עליו הוא מצווה הוא לקרא את הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל. מעמד זה מטרתו היא חתימת ברית שין הקב"ה ובין עם ישראל שבו הם מקבלים עליהם את קיום מצוות ה' והליכה בדרכיו, שזהו הבסיס לקבלה ולאחיזה בארץ.  

ביעור העבודה הזרה: (י"ב, א- י"ט)

משה מסכם את החלק הקודם באזהרה לשמור את חוקי ה', ובכך הוא פותח את המצוות הקשורות בארץ:

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כׇל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כׇל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כׇל עֵץ רַעֲנָן:

העניין הראשון שיש לטפל בו בכניסה לארץ הוא ביעור העבודה הזרה הקיימת בה: לאבד ולכלות את המקומות בהם עבדו הגויים את אלוהיהם ובכלל זה שבירת המצבות הפסלים והסממנים הקשורים בעבודה הזרה. מנגד מזהיר משה: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: אזהרה זו פותחת בציווי על הפולחן היהודי רק במקדש בירושלים, בניגוד לריבוי הבמות ומקומות הפולחן של עמי הארץ, ובתוך כך מצווה על עניינים שונים הקשורים במקדש- תרומות, מעשרות, איסור אכילת דם.

היתר בשר תאווה: (י"ב, כ- כ"ח)

כל זמן שבני ישראל היו במדבר הותר להם לאכול בשר רק אם הביאו אותו כקרבן שלמים למשכן, אולם עם ההגעה לארץ היכולת להגיע למקדש הצטמצמה בשל המרחק ממנו ולכן הותר לבני ישראל לשחוט בכל מקום שהם – אך רק לשם אכילת בשר ולא כקרבן. נושא זה ממשיך את הנושא הקודם הקשור במקדש.

איסור עבודת ה' בצורה בה הגויים עבדו את אליליהם: (י"ב, כט – י"ג, א)

משה מזהיר את בני ישראל שלא ללמוד מדרכי עבודת הגויים ופולחניהם ולבל יעתיקו דרכים אלו לעבודת ה': הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי:

נביא שקר: (י"ג, ב-ו)

מזהירה התורה מפני הליכה אחרי נביאי שקר וחולמי חלומות כאשר עיקר הסכנה היא מפני הסתה לעבודה זרה של אותם נביאי שקר.

מסית ומדיח: (ז-י"ב)

הסכנה מפני הסתה לעבודה זרה אינה רק מדמויות 'מופת' כנביא אלא יכולה גם מהסביבה הקרובה- כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ:

עיר נידחת: (י"ג, י"ג- י"ט)

הסכנה מפני עבודה זרה אינה רק לאדם הפרטי אלא היא יכולה להפוך להלך רוח חברתי המשפיע על החברה כולה- עד כדי שעיר שלמה עלולה להיות מודחת לע"ז. מבחינה מעשית חכמים קבעו הרבה דינים להגדרת עיר נידחת עד שאמרו בסנהדרין: עיר נידחת לא היתה ולא עתידה להיות, אולם אין זה מפחית מחשיבות הסכנה הטמונה בהשפעה חברתית שלילית.

קדושת ישראל: (י"ד, א-ב)

מזהירה התורה על קדושת ישראל המתבטאת קודם כל בגוף- אסור לישראל לפצוע עצמם כתגובה לאירועים טרגיים. קדושה זו ממשיכה גם בנושא הבא בפרשה והוא מאכלות מותרים ואסורים.

חיות ובהמות מותרות ואסורות במאכל: (י"ד, ג- כ"א)

קדושת ישראל מתבטאת לא רק בגוף עצמו, אלא במה שמותר ואסור להכניס לגוף – מה מותר ומה אסור לאכול. מכיוון שנושא זה קשור מאוד לחיי היום היום ובכדי שלא יבואו לכדי טעות כפלה התורה- גם הזכירה את החיות בשמן המוכר וגם הביאה סימנים על מנת לזהות אותם במידה ויגיעו למקום בו השפה שונה. סימנים אלו הם העלאת גירה והפרסת פרסה.

לאחר דיני הבהמות והחיות מלמדת התורה על המותר והאסור בדגים, וכאן נותנת התורה שני סימנים: סנפיר וקשקשת, אך לא פרטה את האסור והמותר בשמו (לא מנתה את שמות הדגים) הן משום שהם רבים והן משום שבני האדם פחות מכירים את הדגים בשמם.

לאחר הדגים ממשיכה התורה בפרשת ראה ומונה את העופות האסורים במאכל, וכאן מנתה בשם את העופות האסורים משום שהם המיעוט- רוב העופות מותרים באכילה מלבד המינים המוזכרים כאן. חכמים כן מצאו סימנים בעופות הטהורים- שיש לו זפק וקורקבן נקלף, ושאינו דורס, שהוא משווה אצבעותיו ושיש לו אצבע יתירה.

מעשר שני: (י"ד, כ"ב- כ"ז)

פעם בשנה על אדם להפריש עשירית מיבול השדה ועשירית מהצאן והבקר ולהוליכם לירושלים ושם הוא ומשפחתו אוכלים אותם. מעשר זה נקרא מעשר שני ויש להפרישו ארבע פעמים במחזור של שש שנים (השנה השביעית היא שמיטה)- בשנה הראשונה והשנייה ובשנה הרביעית והחמישית. מצווה זו מאפשרת לאדם להתנתק מחיי החומר ולעלות לירושלים ובך להתחבר שוב לרוח, ללמוד מהכוהנים והלוויים תורה ולחזק את חיי המשפחה.

ביעור מעשרות: (י"ד, כ"ח – כ"ט)

בשנה השלישית והשישית של מחזור השמיטה האדם לא מביא מעשר שני אלא נותן מעשר לעניים. הכירה התורה בכך שיש קושי להעלות את המעשרות לירושלים ולכן עלול אדם להשהות בביתו את פירות המעשר השני, ולכן בשנה השלישית והשישית יש לו אפשרות לבאר את המעשרות שלא העלה לירושלים מביתו- להוציאם לרשות הרבים בשביל העניים (בנוסף למעשר עני).

שמיטת כספים:

שמיטת כספים מקבילה לשמיטת האדמה- פעם בשבע שנים, בשנת השמיטה, שומטים ומוותרים המלווים על החובות שחייבים להם ובעצם מייצרים התחלה מחדש לכל המערכת הכלכלית של העם.

שלא להשתמט מהלוואה לעני:

מכיוון ששמיטת הכספים מפקיעה מבעל החוב את החזר החוב ולכן עלולים אנשים שלא לתת לעני הלוואה- במיוחד לקראת שנת השמיטה, ולכן מזהירה התורה שלא להגיע למצב בו לא מלווים להם. התורה מציגה שתי סיבות מדוע לא להשתמט ממתן הלוואה לעני: מעשה בליעל הוא ולכן לא ראוי לעשות זאת, ומצד שני- בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך וזהו תמריץ למי שיקיים את המצווה.

שחרור עבדים והענקת מענקים:

בשנה השביעית מצווה התורה על שחרור עבדים עבריים, אך העבד אינו יוצא ללא כלום- עד השחרור היו צרכיו על בעליו אך משיצא לחופשי הוא יוצא חסר כל וללא יכולת להתפרנס (עד שימצא ממה) ולכן מצווה התורה את הבעלים לתת לו מנכסיו על מנת שיוכל לעמוד על רגליו. ומהתורה אין שיעור לנתינה, אך היא משדלת אותו לתת בעין יפה ובזכות זאת מבטיחה: וּבֵרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

בכור:

מצווה התורה על מתן בכור הבהמה לכהן והכהן מעלה אותו כקרבן ואוכל את בשרו.

פסח:

מצווה התורה על חג הפסח- הקרבת הקורבן, מקום אכילתו ואיסור אכילת חמץ.

שבועות:

מצווה התורה לספור שבע שבועות, ואז לחגוג את חג השבועות- ועניין מיוחד יש בשמחה בחג.

סוכות:

סוכות מתואר בפרשת ראה כחג האסיף- הזמן בו מסיימים לאסוף את התבואה והפירות. האדם שרואה את מחסניו המלאים אוכל מרגיש שבע ובטוח לקראת השנה החדשה ועלול להגיע לכדי גאווה ולכן ציוותה התורה לעלות לירושלים בכדי להזכיר לו שהכול מאת הקב"ה.

סיכום פרשת ראה:

פרשת ראה פותחת את חטיבת המצוות בספר דברים, וניתן לחלק את החטיבה לשלושה חלקים עיקריים: פרשת ראה- ענייני פולחן, פרשת שופטים- ענייני ציבור ומדינה, פרשת כי תצא – ענייני היחיד במשפחה ובחברה.

פרשת ראה עוסקת בנושא הכללי של ענייני הפולחן, ולכן מתחילה באיסור העבודה זרה והשבתתה מכל חלקי הארץ. איסורי ע"ז כבר נאמרו במקומות שונים, אך קל להרגיש בפרשה זו שמקום המקדש עומד כניגוד לפולחן הגויים וכביטוי הנכון לעבודת ה', ומתוך כך גם מצווה התורה על עניינים שונים הקשורים בו כגון איסור דם והיתר בשר תאווה.

חטיבת המצוות השנייה בפרשה- קדושת ישראל וענייני מאכלות אסורים נראית כלא קשורה לענייני הפולחן אולם כאשר מסתכלים כיצד היא נפתחת נמצא הקשר: בָּנִים אַתֶּם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קׇרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת – בנים אתם לה', קשר זה הוא שמחייב אותנו לעבודתו וממנו נובעות הנהגות התנהגות המחייבות מעמד זה ובכללן: איסור התגודדות, קדושת הגוף ואיסורי מאכלות. עניינים אלו ממשיכים גם במה שנראה במצוות חברתיות: שמיטת כספים, שחרור עבדים מעשרות וביעור מעשרות – כל אלו נובעים גם הם מאותה ההגדרה של בנים אתם לה' ולכן על כולם להיות שווים בפני הקב"ה. ענייני מעשרות, מלבד השיוך שלהם ליצירת שוויון כללי בפני האל (לאו דווקא מצד המקבל, אלא מצד הנותן- כולם שווים בכך שאתם צריכים לתת משלכם לטובת הקב"ה והמקדש), מתקשרות עם עניין הפולחן ומעמדה של ירושלים.

חטיבה שלישית של ציוויים בפרשה מתחילה בעניין בכורות הבהמה והצאן ומתמקדת שוב במקדש ומקום הפולחן היהודי: מצוות בכור בהמה היא הפתיחה לפרשיות הבאות שיבואו אחריה, ובמיוחד עניין פסח-קדושת הבכור התקדשה במצרים ולכן היא צמודה אליה, וכך מופיע גם בספר שמות (י"ג, א-ב) שם מצוות פטר רחם מקדימה את מצוות פסח. בנוסף, כפי שמסביר ראב"ע, הכהן צריך לאכול את הבכור בירושלים וזה המקשר בינו ובין הציווי על שלושת הרגלים בהם מדגישה התורה את עניין העלייה לירושלים:

פסח- וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

שבועות- וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:

סוכות- שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:

העלייה לרגל אינה רק ביטוי למרכזיות המקדש כמקום הפולחן אלא יש לה תפקיד חינוכי- עצם ההגעה למקדש מייצרת את הקשר אליו כאירוע חגיגי ומשמעותי וכך גם המקדש תופס מקום מיוחד בעולם הפנימי של המבוגרים ובעיקר של הילדים המגיעים אליו. בנוסף מירושלים נמצאים הכוהנים והלווים אשר מלמדים את העם תורה ועונים על שאלות שאולי לא היה מי שיענה עליהם בכפרים המרוחקים. ובנוסף העלייה לירושלים מאחדת את המשפחה שעולה לרגל, לאכול ולשמוח ואיחוד זה נעשה סביב המקדש ושם אותו במרכז של הטוב המשפחתי והחברתי.