פרשת ניצבים

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, והסבר לכך ניתן בנושאי הפרשה הקשורים בברית שבין הקב"ה ועם ישראל, בתשובה ובחובה המוטלת על האדם לבחור בטוב.

בחלקה האחרון של פרשת כי תבוא, פרק כ"ח, ס"ט, מופיע הפסוק: אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: פסוק זה מופיע לאחר פרשת הברכות והקללות של כי תבוא ולפני נאום הברית של ניצבים (שתחילתו בפרק כ"ט של כי תבוא), והפרשנים התלבטו להיכן לשייך פסוק זה- האם הוא סיכום לברכות והקללות או שפתיחה למה שלאחריו? רבים מהפרשנים רואים בפסוק זה סיכום של הקללות שנאמרו לפני כן- אין ספק כי כוונת הכתוב לתוכחה שבפרק כ"ח. הן נקראות ״אלות הברית״ (דברים כ״ט: כ׳) וכן להלן כ״ט: י״א, י"ג קשורה האלה עם הברית. על כן פשוט הוא כי ״דברי הברית״ שבפסוק כ״ח: ס״ח הן ״אלות הברית״ שבפרק זה, ואם כן פסוק זה הוא סיום כל הפרק (הרד"צ הופמן). לעומת זאת היו שהבינו כי הפסוק מתייחס למה שיבוא אחריו- וכבר עלה על דעתי, שהקללות [שבפרק כ"ח] לא נקראו 'ברית' כי אם 'ייעודי העונשים', והברכות – 'ייעודי ה' ', ושלא אמר הכתוב 'אלה דברי הברית אשר צווה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב' על הקללות שנזכרו בסדר והיה כי-תבוא, כי אם על הברית שזכר מיד בפרשת אתם נצבים (ר' יצחק אברבנאל).

קושי זה – להסביר את מקומו של הפסוק, מבטא בעיני גם את הקושי להסביר את החלוקה שבין הבריתות:

"לא תבשל גדי בחלב אמו" – למה נאמר? כנגד שלוש בריתות שכרת הקב"ה עם ישראל שלש פעמים. אחת בחורב ואחת בערבות מואב ואחת בהר גריזים ובהר עיבל (ספרי דברים).

הספרי מתייחס לשלוש בריתות שכרת ה' עם בני ישראל: ברית חורב- מעמד הר סיני (עליה נאמר: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, והיא המתוארת בשמות כ"ד), ברית ערבות מואב, וברית הר גריזים והר עיבל. החלוקה שבין הבריתות האחרונות היא הקשה: לאיזו מהן הברכות והקללות שייכות? מדוע יש צורך בשתיהן? היכן מסתיים תיאור הראשונה ומתחיל תיאור השנייה?

אם נבין את הקושי של הפרשנים נראה שלמעשה משמעות הקושי בשיוך הפסוק נובעת מכך שברור שהפסוק שייך לברית עברות מואב, ולכן אם הפסוק מסכם את הברכות והקללות הרי שכל פרק כ"ח שייך לברית ערבות מואב שמתוארת לאחריו (משמע ברית ערבות מואב מתחילה בפרק כ"ח, הפסוק מהווה סיכום של הנאמר בפרק שהם הסנקציות שיוטלו על הפרת הברית שתתואר לאחריו), אבל אם הוא רק פתיחה למה שיבוא לאחריו הרי שהברכות והקללות אינן שייכות לברית ערבות מואב והן חלק מברית הר גריזים (ולכן למשל מסביר האבן עזרא כי הברכות והקללות הן מה שהקריא יהושע במעמד עצמו: ואחרי כן קרא את כל דברי התורה, הברכה והקללה, ככל הכתוב בספר התורה).  

הרב אלחנן סמט מציע פתרון להבנת שתי הבריתות והשאלות העולות מהם: ברית הר גריזים מתייחסת לשמירת כלל המצוות, ולכן ישנם סממנים דומים בינה ובין מעמד הר סיני (למשל בניית המזבח, האכילה, העמדת האבנים- המצבות ועוד), ואילו ברית ערבות מואב מתייחסת לפן האמוני- איסור עבודה זרה. משום כך בברית גריזים כמעט ואין ביטוי לאיסור ע"ז, והדגש הוא על המצוות בכללן: וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇל מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם… ואילו ברית ערבות מואב מתמקדת כמעט לחלוטין באיסור הע"ז: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה..

דרך נוספת להסבר הדברים הוא להרחיב את מעמד ערבות מואב הרבה יותר מהמדובר בפרקים אלו: בכלליות אפשר לומר שספר דברים כולו נאמר בערבות מואב ולכן כולו יכול להיחשב כחלק מהברית. רעיון זה העלה הרב זקס זצ"ל בהדגימו כיצד ספר דברים כולו בנוי במבנה הכללי של בריתות מהעולם העתיק (ברית בין מלך למלך או שליט ואסל), והמבנה הכללי של בריתות אלו מחולק לשישה חלקים (הקדמה – מי הדובר, מבוא היסטורי, הוראת הברית- מה חייב הואסל לעשות, הפקדה וקריאה – פעם בשבע שנים חייב העם להקריא את דבר הברית, סנקציות- הברכה והקללה, עדים), ויוצא מדבריו שמעמד הר גריזים הוא שלב אחד בברית הכללית ואילו מעמד ערבות מואב הוא חלק מהחזרה על דברי הברית לפני חתימתם והעמדת העדים (האזינו השמים והארץ…).

גם אם לא נקבל את כל דבריו, נוכל לראות שכן ניתן לזהות חטיבה אחת שלמה בפרשות ראה עד ניצבים: קודם כל, פרשת ראה מתחילה במעמד הר גריזים גם היא, כאשר הדגש הוא היום – רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה, לאחר מכן מפורטות המצוות שהן הבסיס לברית, הן מה שנדרש מאת בני ישראל בכדי לעמוד בה. חלק זה מסתיים בציווי על מעמד הר גריזים בפרשת כי תבוא, ושם גם נאמר מה התועלת ומה הסנקציה שתבוא בעקבות מעשי העם- הברכה והקללה, ושוב הדגש הוא על המילה היום– וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כׇל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם… וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם…  פרק כ"ט, אשר שייך כבר למעמד ערבות מואב גם הוא מתרחש היום- לְעׇבְרְךָ בִּבְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם, וכך היא גם פתיחת פרשת ניצבים- אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל…

האם החזרה על הזמן העכשווי- היום היא מקרית? נראה לדעתי שלא, ולכן ניתן לומר שמדובר בחטיבה אחת (לפחות מבחינת זמן האמירה וההתייחסות של משה בברית לדברים שנאמרו כחלק מהמצוות), אשר בנויה מכמה מרכיבים: פתיחה – ראה אנוכי נותן לפניכם… לאחריה מה נדרש מהעם- חטיבת המצוות שבפרשות ראה, שופטים וכי תצא, לאחריהם מצווה משה על שמירת מצוות אלו ברמה הלאומית והאישית- מעמד הר גריזים, ולאחר מכן מצווה על שמירת הקשר עם הקב"ה- איסור ע"ז, במה שנקרא ברית ערבות מואב (ניצבים), ולבסוף מלמד משה את דרך התשובה. אם מסתכלים על המעמד כולו (מפרשת ראה) כמעמד אחד הנקרא ברית ערבות מואב, ניתן להבין שבנאומו משה מתייחס לדברי שנאמרו בתחילת הנאום (המצוות) או מזכיר את הקללות כאלת ה' (בפרשת ניצבים) גם אם הוא לא מפרט אותה- משום שכבר הזכירן לפני כן באמצע הנאום. חלוקה זו מתחילה בראה ומסיימת בראה: מתחילה ב- רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה שבתחילת פרשת ראה, ומסיימת ב- רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע שבסוף פרשת ניצבים.

נושאי הפרשה:

ברית עולם:

לאחר פתיחת מעמד ערבות מואב בסוף הפרשה הקודמת, מתחילה פרשת ניצבים בדברי משה המעמידים גם את הדורות הבאים כחלק מהברית. את כריתת הברית על הדורות הבאים אפשר להסביר בכמה דרכים, אולם נראה שמשה עצמו מסביר בפסוקים את הדבר באומרו:  כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם– הבסיס לברית עם הדור הראשון הוא מה שנעשה במצרים, הטובות שגמל הקב"ה עם העם ממצרים ועד כאן ובכלל. בסיס זה שייך גם לדורות הבאים שאילולי הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים- גם הם היו בה לעבדים, ואילו לא הביא את אבותיהם לארץ- הם לא היו זוכים לחיות בה, ולכן גם הדורות הבאים שזוכים בברכת ה', גם הם חייבים בברית.

דגש נוסף יש בברית זו בניגוד לקודמתה, והוא שכאן השיח כולו הוא לאדם הפרטי ולא לעם ברמה הלאומית (גם שבט לא נחשב כעם)- פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה, ובכך מתחזקת הנקודה הקודמת: הברית כרותה לכל יחיד ויחיד בעם בין בדור זה ובין באחר.

תשובה:

פרשה זו (פרק ל', א-י) מהווה סיכום לברכות והקללות של פרשת כי תבוא (פרק כ"ח), וכשם שבקללות פרשת בחקותי אומר משה לאחריהם פסוקי גאולה, כך גם לאחר קללות פרשת כי תבוא אומר משה פסוקי גאולה ונחמה שיש בהם להסביר לעם כיצד לחזור ממעשיהם הרעים. נשאלת השאלה מדוע לא מביאה התורה פסוקים אלו מיד לאחר הקללות, והרב אלחנן סמט מסביר כי עניין התשובה יש לו מקום גם לאחר ברית ערבות מואב ואזהרותיה: פרשת התשובה והגאולה נועדה לחתום בבשורת הנחמה אף את דברי הברית שבפרק כ"ט. אף הפורענות שבאה על העם ועל הארץ מחמת עבודה זרה – "ויחר אף ה' בארץ ההוא… ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת" – אף היא פורענות זמנית, וסוף העם לעשות תשובה בגלותו ולשוב לארצו ולכוננה בחסד וברוב טובה…

בנוסף ניתן להסביר שאם תופסים את המעמד כולו כחטיבה אחת אז פסוקים אלו מסיימים את כלל החטיבה שמתחילה בפרשת ראה.

מצוות לא נפלאת:

עניין זה קשור בעניין התשובה שלפניו, ומצווה ופרשה זו מטרתה לומר לעם- גם אם התרחקתם מהקב"ה, אם הלכתם לגולה וכעת אתם חושבים: יש תשובה אך אנו התרחקנו כל כך עד שלא יודעים כיצד לקיימה, באה התורה ואומרת- כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. התשובה מתחילה בלב ובפה ומשם הכול מתגלגל.

הבחירה:

עניין זה מתקשר לתחילת פרשת ראה- שם מדובר על ברכה וקללה, אך לא מפורט מהן, ואילו כאן מתברר- הטוב הוא החיים, והרע הוא המוות. הברכה היא הרבייה והפריה – וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, ולעומת זאת המוות הוא האובדן- אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. בכך מסיימת התורה- בתמצית הברית: חיים ומוות, טוב ורע, והאדם ניצב וצריך לבחור…

סיכום:

הפרשה מסכמת למעשה את הברית שבין הקב"ה והעם, ולאחריה תתחיל הפרידה המעשית של משה במני ישראל.

(הדברים מבוססים על פירוש דעת מקרא, הרד"צ הופמן והרב אלחנן סמט)

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

לטקסט פרשת ניצבים באת על התורה לחצו כאן