פרשת כי תצא

תמונה לפרשת השבוע
מוטי מלכא

קללת אלוקים תלוי

התורה מצווה שלא להלין את התלוי על העץ, קללת אלוקים תלוי, אך מהי הקללה בכך? ומדוע שלא לפרסם את מעשי החוטא? על כך בדברי הבכור שור.

תמונה לפרשת כי תצא
אבי כהן סקלי

אל תקשיב לקול הבהמה

מה טעמו של הציווי שלא ללבוש בגד העשוי מצמר ופשתים ביחד, מה מבקשת התורה ללמדנו ? בנוסף, ומה המשמעות של הסמיכות למצוות ציצית ?

תמונה לפרשת השבוע
מוטי מלכא

וְהוּמָת וְתָלִיתָ

התורה מצווה: וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. אך מיהו אותו אדם ומהו חטאו? נעמוד על דברי חכמים בהבנת המצווה.

תמונה לפרשת כי תצא מלחמת עמלק
מוטי מלכא

תמחה את זכר עמלק

פרשת כי תצא עוסקת בחברה וביחיד החי בה, ומרבית המצוות המופיעות בה עוסקות בכך, ולכן עולה השאלה: מה מקומה של מצוות תמחה את זכר עמלק בפרשה זו?

תמונה לכי תצא כי כמפתח התורה
הרב עידו פכטר

ה'כי' כמפתח התורה

כשמדובר בעניינים חברתיים, אין צורך לרדוף אחרי מצוות, ודאי לא אחרי מצוות של אחרים. עוני ומחסור, תאווה או שנאה, אלו הם מציאויות שהחיים מזמנים לנו ואנו נדרשים להתנהל איתם נכון, לא ליצור אותם מלכתחילה.

תמונה לפרשת כי תצא
כלי יקר

בניו מומם

מה ניתן ללמוד מפרשת בן סורר ומורה ומדוע בכלל נכתבה אם אינה עתידה להתקיים? בעל הכלי יקר עונה על כך ברעיון חינוכי הפונה ליחיד ולחברה כולה.

תמונה לכי תצא
מוטי מלכא

מה בין בן סורר ובין ממזר?

בן סורר ומורה וממזר הן שניים מהציוויים היותר קשים להבנה בפרשת כי תצא. ננסה לעמוד על הרעיון העומד בבסיס הציוויים ומה הקשר ביניהם.

תמונה לפרשת כי תצא
אבי כהן סקלי

שהמושחתים בהכרת הטוב אינם ראויים בקהל ה'

המדרש בספרי מדבר על נפשו של האדם, ומודה שאדם באשר הוא אדם – קשה לו לזוז ממקומו כאשר פוגעים בו. אך המדרש מבקש ללמד אותנו את דרכיו של הקב"ה, ולומר: נסו ללמוד ממידות הקב"ה למרות הקושי.

תמונה לפרשת כי תצא לא תחרוש בשור וחמור
אבי כהן סקלי

לא תמנה שור וחמור יחדיו

התורה הבינה את המשמעות של "צער בעלי חיים", וביטוי לכך מופיע בציווי 'לא תחרוש בשור וחמור', ציווי שחכמים מצאו בו גם הכוונה לאומית.

תמונה של אבן ריחיים לפרשת כי תצא
אבי כהן סקלי

גם לאחר יש צרכים חיוניים

פגיעה בפרנסתו של אדם היא פגיעה אנושה שהתורה לא מוכנה לקבל אותה, לא בשביל חוב ולא בשום מצב אחר, ומבטאת תפיסה זו באיסור לחבול רחיים ורכב.

תמונה של אבא ובן לפרשת ראה בנים אתם לה'
בלשון מקרא

לא. נקודה.

לעילוי נשמת אליהו בן מזל מזל בת נזמה מרדכי בן רחל מים לים יהודה גובני, מורה ואיש קהילה.  לא  תשיך…לא תאחר…לא תביא…לא…לא…לא..   זו לשון  נוקבת, נחרצת, ברורה וחדה. נאמר במילים

תמונה לפרשת כי תצא
מוטי מלכא

עבירה גוררת עבירה

דורשים חכמים את הסמיכות שבין פרשת אשת יפת תואר ובן סורר ומורה בכך שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, אולם דברים אלו דורשים הסבר והרחבה…

תמונה לכי תצא
מוטי מלכא

בן סורר ומורה ואשת יפת תואר

חכמים עסקו בסמיכות הנושאים בתחילת פרשת כי תצא, ונראה שאפשר להסביר את הקשר ביניהם לא בסודות ורמזים עליונים, אלא חינוך וסדר הערכים בחיי האדם.

תמונה לפרשת כי תצא
מוטי מלכא

הגיעה התורה לסוף דעתו

מדוע נענש בן סורר ומורה ומי אשם במצבו? ננסה לבחון נשאלות אלו ולהבין את דברי חכמים שאמרו הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר.

נושאי פרשת כי תצא:

לאחר שסידרה התורה את ענייני הפולחן בעם ישראל (פרשת ראה) ואת ענייני הממשל (פרשת שופטים), פונה התורה בפרשת כי תצא לעסוק ביחיד ובממשק שלו עם החברה. משום כך עיקרה של הפרשה הוא מה שקשור בחיי היום יום שבתוך החברה- ענייני משפחה, יחסים בין בני אדם וכדומה, ומשום שהדברים צריכים לעסוק במגוון הצדדים שיש לחיי החברה וליחיד בתוכם ומשום שישנן נקודות ממשק כה רבות בין היחיד לסובבים אותו- הפרשה עמוסה במצוות יותר מכל פרשה אחרת בתורה. בתוך כך תיגע התורה גם בעניינים המתקשרים עם הפרשות הקודמות ושייכים לתחום המשפטי.
בשל אורכה של הפרשה וריבוי המצוות בה, אנסה ללכת בדרכו של הרד"צ הופמן בחלוקת הפרשה לתתי נושאים ולראות כיצד מתחלקות המצוות המופיעות בכל חלק מהנושא המרכזי.

נושאי הפרשה:

הרד"צ הופמן מסביר שחלקה הראשון של הפרשה עוסק בנושא המשפחה:

מצוות על חיי המשפחה (דברים כ״א: י׳-כ״ג): דברה תורה כנגד יצר הרע והתירה לישא שבויית מלחמה, אלא שנצטווינו לנהוג בצדק ובהתחשבות הראויה למצב (דברים כ״א:י׳-י״ד). נצטווינו על משפט הבכורה בין הבנים (דברים כ״א:ט״ו-י״ז). נצטווינו להרוג בן סורר ומורה (דברים כ״א:י״ח-כ״א). אחר כך נסמכה פרשת איסור בזיון הנהרג בדין (דברים כ״א:כ״ב-כ״ג).

אשה יפת תואר:
פרשת כי תצא ממשיכה את הנושא בו סיימה פרשת שופטים- ענייני מלחמה, ומצווה שאם אדם במהלך המלחמה ורואה אישה יפה וחושק בה, עליו לשאת אותה לאישה על מנת שיוכל לבוא עליה. תהליך זה מורכב מכמה שלבים: שיביאנה הישראל אל ביתו ויצוה אותה לגלח ראשה, ולגדל צפרניה, ולהסיר מעליה הכסות הנאה שהביאה מביתה… וירשה אותה לבכות אביה ואמה, חדש ימים כרצונה. (ספר החינוך). רק לאחר מכן, במידה ויחפוץ בה, מותר לו לשאת אותה לאישה.
מטרת שלבים אלו מצד אחד היא להביא לכך שנישואים אלו לא יהיו מבוססים על יצר- בזמן זה צריך חשקו של האדם להתקרר ואז יוכל להחליט בצורה שכלית האם ברצונו לשאת אותה. מצד שני יש שראו ששלבים אלו מטרתם לעזור לאישה להתאקלם למצבה החדש ולביתה החדש: חודש ימים היא פנויה לצערה- לבכות ולהתאבל על אביה ואמה, והאבל יש בו סוג של מרגוע לאדם מן הצער (חזקוני)- יש בתקופת האבל זמן שבו המצב החדש 'שוקע' פנימה ומובן. התפרצות הרגשות שמלווה את האירוע הטראומטי שחוותה האישה וחווה כל אבל, נרגעת במהלך ימי האבל ומפנה את מקומה להכרה במצב החדש ומאפשרת התחלה של תהליך פרידה. עצם המצב שניתן לה זמן להתאבל ובניגוד למצבי מלחמה בעמים אחרים- היא לא נאנסת ומושלכת, אלא הופכת לאשת האיש ובכלל זה מקבלת מעמד שווה לכל אדם אחר בישראל אמור לעזור לחבר אותה אל האדם, משפחתו והעם.
במידה ולא ירצה בה- היא אינה מושלכת ואינה נחשבת כשבויית מלחמה או שפחה, התורה מכירה בכך שכל הסיטואציה נחשבת כעינוי עבור האישה ולכן אסור לאדם להוסיף על עינוי זה בכך שימכור אותה לעבדות.
ירושת בכור:
עניין זה עיסוקו הוא גם התא המשפחתי, ומצווה התורה כי הבן הבכור יירש פי שניים מירושת שאר האחים. החזקוני מסביר כי עניין זה בא לבכורים בשל נישולם מהכהונה: בתחילה היו הבכורים אמורים לשרת בקודש ולכן לא הייתה אמורה להיות להם נחלה, וכאשר עברה עבודת הקודש לשבט לוי- זכו הבכורים בחלקם בירושה ובחלקו של הלוי.
המדרש מקשר את הנושא הזה למה שקדם לו- שאם הביא אדם אשת יפת תואר לאישה, ימשיך הדבר בכך שישנא אותה וסופו שבנה יהיה בן סורר ומורה כפי שממשיכה התורה בנושא הבא:
בן סורר ומורה:
בן סורר ומורה, שעליו אמרו חכמים שלא היה ולא עתיד להיות אלא דרוש וקבל שכר, עניינו גם הנטייה אחר היצר- מה שהחל באשת יפת תואר בנטייה אחר יצר המין ממשיך כאן בנטייה אחר תאוות הגוף, אכילה ושתיה. חכמים הסבירו כי עונשו הוא על סופו- שמשתרש בו הרגל התאווה עד שכשיגדל יהיה חייב לשדוד על מנת למלא תאווה זו, ולכן ימות זכאי ולא חייב.
גדרי המצווה שתיקנו חכמים הם כל כך לא הגיוניים עד שנראה שאין אפשרות במציאות שיתקיימו כולם. חלק מתנאים אלו הם שיהיו אביו ואמו שווים בכול- במראה, בקול ובקומה, וגם אם יקרא מצב בו מתקיימים כל התנאים- רשאים האב או האם למחול לו והוא אינו נמסר לבית דין.
איסור הלנת התלוי:
אסרה התורה להלין את התלוי- להשאירו ללא קבורה ושיעבור עליו הלילה, ואיסור זה מתייחס לכל המתים ולא רק לתלוי, שציוותה התורה לקבור את המת באותו היום (ספר החינוך). לדעת רש"י עניין המצווה הוא שעל ידי הלנת התלוי, שנברא בצלם ה' ככול בני האדם, נגרם חילול שם שמיים. רשב"ם מסביר כי קללת אלוקים המוזכרת בפסוקים מכוונת כלפי השופט (שנקרא אלוקים), וקרובי המת ואנשים בכלל הרואים אותו תלוי מבקרים ובאים בטענות כלפי השופט.
מקומה של מצווה זו קשור במה שבא לפניה- בן סורר, שנענש במוות, ומתוך כך הזכירה התורה עניין הקשור במתים בכלל. בנוסף, אם נלך בדרכו של הרשב"ם, יכול להיות שהעניין מלמד גם על בן סורר ומורה (למרות שהוא נסקל ולא נתלה), ובאה התורה למנוע מצב בו עולות טענות כלפי בית דין והורים שהביאו את בנם לסקילה- טענות שיכולות להתגלגל גם כלפי שמיים והחוקים שהתירו דבר זה.

מקבץ המצוות הבאות קשור לדעת הרד"צ הופמן ביחסים שבין אדם לחברו:

מצוות האהבה לחבירו ולכל הבריות (דברים כ״ב: א׳-י״ב): נצטווינו להשתדל להשיב לאחינו את אבידתו (א׳-ג׳). נצטווינו להקים בהמת אחינו הרובצת תחת משאה (פסוק ד׳). נצטווינו לנהוג ברחמים אף כלפי אם הצפורים (ו׳-ז׳). נצטווינו להבטיח את גגות בתינו שלא יפול אדם מהם (פסוק ח׳). הוזהרנו שלא לקלקל גידול הכרם על ידי תערובת מינים אחרים (פסוק ט׳). גם הוזהרנו שלא לחרוש בשני מיני בהמות ביחד (פסוק י׳) ושלא ללבוש בגדים שיש בהם תערובת שני מינים (פסוק י״א). נצטווינו עוד בענין הבגדים, לציין אותם על ידי תליית ציציות (פסוק י״ב).

השבת אבדה:
אסור לאדם להתעלם מאבדתו של אדם אחר, ועליו להשיבה לבעליה ואם אינו יודע מיהו- עליו להביאה אל ביתו ולחכות עד שיגלה למי היא שייכת או עד שהמאבד יחפש אותה.
מצווה לסייע לאדם ולבהמה:
כהמשך למצווה הקודמת, אדם צריך גם לעזור להציל את ממון חברו אם רואה אותו או את בהמתו כורעים תחת משאה וחברו אינו יכול להקימה לבדו, ועליו לעזור לו לקום ולהטעין את המשא מחדש. במצווה זו מתבטאת גם ההסתכלות על הבהמה- צער בעלי חיים, אולם בעיקר יש כאן מגמה חברתית ליצור מצב בו האדם אף פעם לא לבד- גם אם נתקע בדרך יחידי יהיה מי שיבוא לעזרתו.
כלי גבר וכלי אישה:
ספר החינוך מסביר כי האיסור הוא שאישה תלבש בגדי גבר, ובמיוחד אסורה ללבוש כלי מלחמה, ועל הגבר נאסר ללבוש בגדי אישה ולנהוג במנהגים המיוחדים לנשים (צביעת שערות למשל). הרד"צ הופמן מסביר כי מקומה של מצווה זו כאן הוא קשה ולכן הוא אומר כי מהות המצווה היא לשמור על הסדר הקיים בעולם והיא שייכת לציווים שיובאו בהמשך לגבי כילאים, אך מכיוון שעניין זה נוגע לבני האדם- התורה הצמידה אותו מצוות נוספות שקיומן בגוף האדם והפרידה ממצוות שגופן הוא בהמה או צומח. ראב"ע מסביר כי מצווה זו נסמכת לתחילת הפרשה העוסקת במלחמה ולכן ציוותה התורה שלא תצא אישה למלחמה.
דעת מקרא מסביר את העניין מבחינת כבישת היצר: עניין אשת יפת תואר מדבר בכבישת הייצר מבחינה מינית, עניין דיני הבכורה מדבר מכבישת ייצר הרע בין אדם לאשתו וכבישת יצר בענייני ממונות (למרות שרוצה לתת לבן האהובה- נותן את הבכורה למי שזכאי לה), דיני השבת אבדה קשורים בכבישת היצר במרחב הציבורי- שלא לגנוב או להתעלם מאבדת אדם אחר, ולכך קשורה גם מצוות 'הקם תקים', ומצווה זו עניינה כבישת היצר בינו לבנן עצמו שעניינו של האיסור הוא הרחקה מהעריות והערמה על חוקי דרך ארץ וסדר העולם.
שילוח הקן:
כאשר אדם מגלה קן ציפורים ורוצה לקחת את הגוזלים- הוא צריך לשלח את האם ולא לקחת גם אותה או רק אותה. רבים הסבירו שעניין המצווה הוא מניעת צער בעלי חיים או הכנסת רחמים בלב האדם המקיים את המצווה, אולם אפשר להוסיף שיש במצווה זו תקנה חברתית: כאשר האדם לוקח את האם עם הגוזלים או לבדה ולגוזלים אין דרך להתקיים נוצר מצב שבו מתמעטים בעלי החיים. לקיחת הציפורים היא כנראה לשם מאכל, ובכדי שימשיכו להתקיים ציפורים צריך לשחרר את האם שיכולה להטיל בייצים נוספות ולגדל עוד ציפורים.
נראה שאפשר לקשר עניין זה גם עם הנושא הקודם: אדם פוגש קן ציפור כאשר הוא בטבע (בעיר יש לו דרכים אחרות לקיים את עצמו), ולכן נראה שמדובר גם כאן, כמו בעניין הקם תקים, על תמיכה במי שנקלע למצב בעייתי עד שנותר לו לקיים את עצמו על ידי הגוזלים. על מנת להמשיך את האפשרות הזו ולתמוך גם באחרים שאולי נקלעו לאותו מצב- יש לשחרר את האם. על פי הסבר זה מובן הקשר למצווה הבאה עליה תדבר התורה ועניינו שמירה על חיי אדם:
מצוות מעקה:
חובה על האדם למנות מעקה בביתו בכדי למנוע נפילה, ומסביר בעל ספר החינוך שאין הדברים נוגעים רק לגבי מעקה לגג אלא מניעת סכנות במרחב הציבורי בכלל: ..והענין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן, כדי שלא תכשל בריה לפל בהם או מהם, ובכלל מצוה זו, לבנות ולתקן כל כתל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו.. שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו, כדי שלא ימותו ולא יזוקו בם בני אדם…
כלאי כרם:
נאסר לזרוע תבואה או ירקות בתוך הכרם ואם נעשה הדבר- גם התבואה וגם תוצרי הכרם נאסרו בהנאה ודינם להישרף. רוב הפרשנים הסבירו את העניין מבחינת איסור הערבוב שבין המינים, ובכך עניין זה מתלווה לנושאים הבאים בפרשה- איסור חרישה בשור וחמור ואיסור שעטנז, אולם אפשר לראות באיסור גם טעם חברתי: ר' יהודה אבן בלעם אומר כי בשל החשש מהפגיעה בכרם יממנעו מהוצאת התרומות ומעשרות שצריכות לבוא מהתבואה: פן תקדש המלאה הזרע – היינו כדי שלא תגיע עת הוצאת המעשר מהזרע ויתאחר בגלל הכרם, כי אז יהיה בשעת ההפרחה, ויימנע מהכנס אליו מחשש קלקול הכרם ויתאחר בהוצאת חובות הזרע. וה-ו' ב-ותבואת במובן ׳עם׳. ההשלכה החברתית לעניין זה הוא שמי שצריך לקבל את אותם תרומות ומעשרות, שרובם הם אנשים שאין להם פרנסה אחרת (כהן, לוי ועני), לא יקבלו אותם.
איסור ערבוב בין המינים:
אסרה התורה לחרוש בשור וחמור יחדיו, וכן אסרה על לבישת שעטנז- בגד העשוי מצמר ופשתים יחדיו. מסביר הרד"צ הופמן את עניין המצוות הללו: נצטווינו לשמור על סדרי הטבע של הקב״ה אף במלבושינו ולהבדיל בין המינים, ואף מן הלבוש נקח מוסר השכל להשמר מכל דבר בלתי טבעי. אבל לא רק בשלילה, על ידי מניעת שעטנז, מזכיר הבגד ללובשו את תורת ה׳, אלא גם בחיוב, על ידי הטלת ציצית… נראה שמכיוון שבפרשות הללו מדברת התורה על המבנה החברתי בארץ ישראל, צריך להבין כי הבסיס לקיום חברה תקינה הוא סדר ברור וידוע- חוקים וגבולות ברורים. נראה שגם בחזות של המרחב הציבורי רצתה התורה לתת סדר- שדות תבואה במקום אחד, כרמים במקום אחד, שוורים לחוד, חמורים לחוד וכדומה, עניין זה משפיע על האדם: כאשר הוא רואה את הכול מסודר, הסדר הזה יוצר רוגע, יוצר מבנה ברור שבתוכו הוא חי והוא מבין אותו ולכן הוא גם פחות חושש ממה שלא צפוי.
גדילים:
בהמשך למצוות שעטנז מצווה התורה על עשיית גדילים- ציציות, ולמדו חכמים שסמיכות זו באה לומר שבציצית מותר שעטנז (הבגד עצמו מצמר והגדילים מפשתן ולהפך).

מקבץ הדינים הבא בפרשה עוסק בעיקר בתחום הנישואין וביחסי אישות, ומסביר הרד"צ:
מצוות על קדושת הנישואין (דברים כ״ב:י״ג — כ״ג:ט׳): חיי המשפחה קדושים הם ואסור לאיש ולאשה לפגוע בהם. אם האיש, מעליל עלילות שקרים על אשתו כדי להוציא עליה שם רע, הוא נענש במלקות וקנס כספי (דברים כ״ב:י״ג-י״ט). אם אמת היה הדבר, היא חייבת סקילה (כ׳-כ״א). אשה נשואה המנאפת עם איש אחר, שניהם חייבים מיתה (פסוק כ״ב). נערה מאורסה חייבת סקילה על כך, אבל אם היתה אנוסה ולא היתה יכולה להשיג מצילים על ידי צעקתה, לא ימות אלא האיש לבדו (כ״ג-כ״ז). האונס את הבתולה שאינה מאורסה חייב לשלם קנס לאביה ולכונסה לאשה (כ״ח-כ״ט). אסור לגלות ערות אשת אביו (דברים כ״ג:א׳). יש אסורים לבוא בקהל ישראל לשם נישואין, דהיינו סריס אדם (פסוק ב׳), ממזר הנולד מן הערוה (פסוק ג׳), עמוני ומואבי (ד׳-ז׳), אדומי ומצרי עד הדור השלישי (ח׳-ט׳).

המבנה החברתי הבסיסי ביותר הוא המשפחה והיצר הבסיסי ביותר הוא יצר הקיום המתבטא בתזונה וברבייה, ולכן אם רוצים חברה מסודרת ותקינה- יש צורך לבנות זאת מהבסיס, מרמת המשפחה ומרמת היצרים הבסיסיים ביותר.

טענת בתולים:
התורה מדברת על מצב בו אדם שנשא אישה ובא לאחר מכן בטענה כי בזמן האירוסים (כשנה שבין סיכום הנישואין ועד לחופה עצמה) הלכה האישה ושכבה עם גבר אחר, התורה מדגישה כי טענה זו באה לאחר שהוא שונא את האישה ואומר דברי שקר. כאשר בני זוג לא מסתדרים ולא הועילו כל הניסיונות יכולים הם להיפרד על ידי גט, אולם כאן מנסה הבעל להיפרד על ידי טענות שקריות ולכן קונסת אותו התורה: מכיוון שביקש לגרום לאשתו להפסיד את כתובתה- ישלם לאביה, ומכיוון שניסה להיפרד ממנה- לא יוכל לגרשה כל חייו. מצב זה אמור להביא את הבעל להכרה כי 'אין ברירה' וחייבים למצוא דרך להסתדר, אולם מטרתו גם לתמוך באישה מבחינת מחייה- ובמיוחד בעולם העתיק בו לא היה לה רכוש משלה ודרך להתפרנס.
ארוסה שזנתה:
בהמשך למצווה הקודמת, מביאה התורה מצב בו טענות הבעל מתבררות כנכונות ואז היא נענשת בסקילה. חומרת העונש יכולה להיות מוסברת על ידי המשקל הגדול שיש למושא הצניעות בעם ישראל, אולם נראה שיש גם עניין חברתי כאן- אם הבסיס המשפחתי בנוי על שקר ורמייה הדבר יכול להשליך על החברה כולה ולכן הדבר חמור כל כך (אם מי ששכב איתה ידע שהיא מאורסת ועדיין לא הפריע לו לעשות מעשה שיביא עליה עונש ויפגע באדם אחר וזה מלמד על בעיה במרקם החברתי).
עניין זה ממשיך להתבטא במקרים הבאים המתוארים בפרשה:
ניאוף:
במצב בו איש שוכב עם אישה נשואה- דין שניהם הוא מוות.
זנות עם נערה מאורסת:
מצב בו נתפסים אדם ונערה מאורסת (שכבר מהאירוסין נחשבת אשת איש) שוכבים- ודין שניהם מוות. התורה מתארת מצב בו ברור שמעשה הנערה נבע מרצון- המקרה קורה בעיר ובמקום שאם הייתה מתנגדת היה מי שישמע אותה.
אונס נערה מאורסת:
עניין זה ממשיך את הקודם לו ומתאר מצב בו לא היה מי שיכול להושיע את הנערה (בשדה) ולכן אין לה דין כמו הגבר: הוא דינו מוות והיא אין לה אשמה כלל. למדו חכמים מעניין זה שבאופן כללי אין להעניש אדם על מה שעשה בעל כורחו (ספר החינוך).
נערה אנוסה:
אם אדם אונס נערה לא מאורסת דינו לשלם קנס לאביה ולשאת את הנערה ללא אפשרות לגרש אותה. במידה והוא לא מוכן- עליו לשלם את מוהר הבתולות לאביה.
איסור אשת אב:
אסרה התורה לאדם לשאת את אשת אביו, והסבירו חכמים שלאדם אסור לשאת את אשת אביו (אימו החורגת) לאחר מות אביו- ועל זה הזהירו בויקרא, ואילו כאן מדובר על איסור לשאת את אנוסת אביו. רש"י מוסיף על פי הגמרא שגם אסור לו לשאת שומרת יבם (אישה שאביו אמור ליבם או לחלוץ).
לאחר איסורים אלו, הקשורים בתא המשפחתי בעיקר, עוברת התורה להזהיר עוד אזהרות הקשורות באיסורי ביאה:
פצוע דכה:
פצוע דכה וכרות שופכה הם שני מצבים בהם האדם אינו יכול להוליד, סריס, ואסור לו לבוא בנישואין עם בת ישראל. שני טעמים באיסור- תכלית הנישואים היא לייצר המשכיות ואם אין אפשרות לכך אין טעם בנישואים, וטעם שני הוא להרחיק מצב בו היו אנשים נכנסים לשירות המלך (באומות העולם) אך היו צריכים להפוך לסריסים.
ממזר:
הנולד מחייבי הכריתות- העריות המפורשות בפרשת אחרי מות. ספר החינוך מסביר כי הממזר נשרש בעברה מכיוון שטבע האב טמון בו. מבחינת הפשט אפשר להשוות עניין זה לבן סורר ומורה: בן שנולד מהמצבים מחייבי הכריתות מלמד על מציאות מוסרית ורוחנית כל כך ירודה בבית ושחינוכו מגיל קטן בבית זה מצביע על כך שיגדל להיות אדם ירוד מוסרית וכל תפיסת מוסד הנישואין בעיניו תהיה מעוותת עד שהעדיפה התורה שלא יישא אישה.
הרעיון עצמו מבחינה חינוכית יכול להיות מובן, אולם הוא קשה 'לעיכול' ולכן, כמו במצב של בן סורר ומורה שעליו אמרו שלא היה ולא עתיד להיות (בעיקר בשל התנאים שקבעו חכמים להגדרת מצבו), העדיפו חכמים למצוא תמיד כיצד להימנע מהכנסת אדם למעמד זה.
עמוני ומואבי:
גברים עמוניים ומואביים אסורים להינשא בבני ישראל – אפילו לאחר גיור. הסיבה לכך היא: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. עמים אלו חטאו כנגד ישראל ברמה הלאומית ולכן אין להם מקום בקרבנו, אולם אפשר להוסיף שהתנהגותם מלמדת על התנכרות ועין צרה שמאפיינת אותם ולכן חוששים מפני הכנסת גורמים אלו לתוך העם בשל ההשפעה שלהם על החברה- האב יחנך את בניו בדרך כזו והנפגעים יהיו האנשים שסביבם.
אדומי ומצרי:
בשונה מהעמוני והמואבי, לאדומי והמצרי יש 'תקופת צינון' של שלושה דורות (בו הוא יכול להינשא לגיורת) ואחריה הם יכולים להתחתן על עם ישראל. נשאלת כמובן השאלה: במה שונים העמים אחד מהשני? האברבנאל מסביר כי לאדום הייתה טענה כלפי ישראל- שלקח יעקב את הבכורה מעשיו ועניין הברכות, גם טענת המצרים היה בה ממש- שלא ילחמו בני ישראל יחד עם אויבי מצרים נגדה, ולכן הם לא אסורים לגמרי. לעומתם לעמון ומואב, שהיו מזרע אברהם, לא הייתה טענה כלפי ישראל ומעשיהם נבעו משנאה צרופה לבני ישראל ולכן נאסרו גם לגמרי.

הרד"צ הופמן מסביר כי החטיבה הבאה בפרשה עוסקת במצוות שונות הקשורות בקדושה ויושר:

מצוות שונות של קדושה ויושר (דברים כ״ג:י׳ — כ״ד:כ״ב) : ישראל גוי קדוש נצטוו להשמר מכל טומאה ופחיתות ולהתנהג כפי הטוב והישר לא רק כלפי מעלה אלא גם כלפי הבריות. אפילו במחנה המלחמה נצטווינו לשמור על הטהרה והקדושה (דברים כ״ג:י׳-ט״ו). עבד הבורח אלינו מחוצה לארץ הוזהרנו מלהסגירו וחויבנו לתת לו מקום מושב טוב (ט״ז-י״ז). הוזהרנו שלא יהיו בינינו בני אדם המופקרים לזנות, והרווח שהושג על ידי טומאה וזנות אסור להביאו למקדש (י״ח-י״ט). הלוואות ברבית בין בני ישראל אסורות (כ׳-כ״א). נדרים יש לבצע במועדם (כ״ב-כ״ד). הפועל העובד בשדה ובכרם יש לו רשות לאכול מן היבול כשבעו, אבל לא לתת ממנו אל כליו (כ״ה-כ״ו).
איש השונא את אשתו יכול לגרשה ואם אחרי הגירושין הלכה והיתה לאיש אחר אין לו רשות להחזירה במקרה שמת בעלה השני או גירשה (דברים כ״ד:א׳-ד׳). כל איש פטור מעבודת הצבא שנה שלימה לאחר נישואיו (פסוק ה׳). הוזהרנו שלא לחבול דברים שעושים בהם אוכל נפש (פסוק ו׳).
הגונב אדם ומכרו חייב מיתה (פסוק ז׳). עלינו לשמור כל דיני הצרעת שנצטווינו בהם מפי הגבורה ועלינו לזכור מה שאירע למרים (ח׳-ט׳). אסור להכנס לביתו של הלוה על מנת לקחת ממנו משכון, אלא הלוה יוציא אותו החוצה; ונצטווינו להשיב את המשכון לעני כשהוא צריך לו (י׳-י״ג). הוזהרנו שלא למנוע את שכרו של שכיר יום ונצטווינו לפורעו בזמנו (י״ד-ט״ו). אין להטיל עונש על ההורים בעון הבנים, או על הבנים בעון ההורים (פסוק ט״ז). אסור ללחוץ גר, יתום ואלמנה (י״ז-י״ח). נצטווינו לתת לעניים מתנות יד מסויימות מן הדגן, התירוש והיצהר (י״ט-כ׳).

טהרת המחנה:
בזמן יציאה למלחמה, בו עלולות דרכי ההתנהגות להישחת מזהירה התורה לשמור עדיין על קדושה. ש"דל מסביר כי מכיוון שהארון יוצא עם בני ישראל תריך לשמור על קדושת המחנה ולכן מי שטמא מקרי לילה צריך לצאת חוץ למחנה, ובנוסף מזהירה התורה על נקיות המחנה ולכן יש לצאת חוצה לו לעשיית צרכים. התורה עצמה מסבירה זאת בכך שה' מתהלך בקרב המחנה ולכן הדרישה לקדושה.
עבד בורח:
בזמן הלחימה יש בריחה של עבדים (עבד גוי שבורח מאדונו הגוי) בשל חוסר הסדר הנוצר כתוצאה מהמלחמה. עבדים אלו הרוצים להסתפח לעם ישראל- מצווה התורה לתת להם מקום ואסרה להונות אותו. בנוסף יש היגיון בכך משום שהעבד יכול למסור ידיעות על האויב. 
קדשות:
הקדשות והקדשים היו אנשים המזומנים לזנות ובעיקר מדובר על זנות שסבבה סביב מקדשי העבודה זרה. קיום קדשות, מלבד הבעיה במישור הדתי (ולכן נראה היה שמקום ציווי זה הוא בפרשת ראה), הוא בעיה במישור החברתי העלול לפגום בחיי המשפחה (ההליכה אל הקדשה פוגע ליחסים שבין הבעל לאשתו).
אסור להביא אתנן- שכר בעילת פרוצה כקורבן למקדש, וכן מחיר כלב- שכר קניית כלב (נתן טלה במקום כלב) למקדש (ספר החינוך).
איסור ריבית:
אסרה התורה לקחת ריבית מישראל.
נדרים:
אסרה התורה לדחות תשלום נדר, ואיחור הנדר הוא שלושה רגלים. ומדגישה התורה: מוצא שפתיך תשמור, וברמה החברתית ברור שיש צורך שאדם יעמוד במילתו שאם לא כן אי אפשר יהיה לקיים חברה תקינה.
אכילת ענבים בכרם וקמה בשדה:
לדעת רוב הפרשנים מדובר כאן בפועל העובד בכרם או בשדה ומותר לו לאכול מהתוצרת כדי שביעה- אבל לא לקחת לביתו. ולדעת איסי בן יהודה בגמרא (בבא מציעא צ"ב.) מדובר בביאת כל אדם, משמע כל אדם יכול לקחת, ומהבחינה החברתית נראה שדברים אלו מכוונים לדאגה לזולת- שלא יהיה אדם שנזקק למאכל ולא יהיה לו (אך לא גניבת בעל הבית).
גירושין:
אם אדם גרש את אשתו והיא נישאה למישהו אחר- אסור לו לקחת אותה לאישה שוב אם תתגרש מבעלה השני. ונראה שאסרה זאת התורה מפני הסיכון למעשי זימה, שלא יהיה מחליפים נשותיהם בהיתר (דעת מקרא).
פטור מהמלחמה:
אדם שלקח אישה חדשה פטור מהמלחמה בכלל- אינו צריך גם לשרת בעורף.
איסור חבילת רחיים ורכב:
לא תחבול משמעו שלא ימשכן אדם כנגד חוב מה שהוא משמש לעשיית אוכל (רש"י). רחיים מורכבות משתי אבנים: העליונה קרויה רכב והתחתונה קרויה שכב, ומשום שהתחתונה קבועה והעליונה ניתנת להזזה התייחסה אליה התורה. ויש כאן גם דאגה לחלש שלא יהיה מצב שבו לא יוכל לפרנס את עצמו. יש שראו במצווה זו ובקודמות לה שעיקרן זמן מלחמה- ומשמעות מצווה זו היא שלא להשחית בזמן מלחמה את הרחיים והרכב הנקרים בדרכם, שדרך הצבא להשחית מקומות בהם הוא עובר (אברבנאל).
איסור גניבת נפש בישראל:
אסור לגנוב אדם מישראל- לחטוף, ולמוכרו לעבדות ודין העושה כן מוות.
נגע צרעת:
הזהירה התורה על קיום דברי הכהן במה שקשור בנגע הצרעת. ומזהירה התורה לזכור את אשר קרה למרים, ונראה שזה בא להדגיש את הפן החברתי הקשור בצרעת שבאה על לשון הרע שמפריד בין אדם לאדם ופוגע בחברה.
דיני משכונות:
בהמשך לדינים אחרים הקשורים בדאגה לזולת ובמיוחד לחלש בחברה אסרה התורה על המלווה להיכנס לבית לקחת משכון בעצמו אלא יוציא הלווה את המשכון החוצה- וזאת בכדי שלא יבחר בעל החוב את הדבר שהלווה הכי נצרך לו או בכדי לא לבייש את הלווה ומשפחתו. ואם המשכון הוא דבר שהלווה נזקק לו לשינה- על המלווה להשיב לו את המשכון בערב. עיקר המצווה הוא לנהוג ברחמנות כלפי הזולת.
שכר שכיר:
אסרה התורה לעכב את שכר העובד.
לא יומתו אבות על בנים:
אסרה התורה להעניש אבות על פשעי הבנים ובנים על פשעי האבות (מדובר בדיני אדם, אבל בדיני שמיים יכול להיות מצב כזה). ונראה שנסמך העניין למה שבא אחריו:
אזהרות לדיין:
מזהירה התורה את הדיין לשפוט צדק ושלא לפגוע בחלש (יתום ואלמנה) מכיוון שאין מי שיגן עליהם.
מתנות עניים:
שכחה- אם נשכח עומר בשדה אסור לבעל הבית לחזור לקחת אותו והוא לעניים.
עוללות- מדובר בזיתים וענבים ואסרה תורה לקטוף את אותם זיתים שהם שאריות שלא שווה לקטוף אותם (בודדים בקצוות או בחלק העליון של העץ שנותרו על העץ לאחר החביטה ויש צורך לעבור ולקטוף אותם ביד), ואסרה לקטוף את העוללות (אשכולות קטנים או שאין להם כתף ונטף).

חטיבה אחרונה בפרשת כי תצא על פי הרד"צ עוסקת במצוות הקשורות בקיום סדר חברתי אנושי:

מצוות שונות לקיום סדרי החברה האנושית, ומצוות סיום למחות זכר עמלק (פרק כ״ה): נצטווינו להלקות לפעמים את הרשע במספר מסויים של מכות (דברים כ״ה:א׳-ג׳). בתור דוגמא נסמכה האזהרה שלא לחסום פי השור בדישו (פסוק ד׳). אם מת אחד מן האחים בלא בנים מצוה על אחי המת לייבם את אלמנתו ולירש נכסיו, ואם אינו רוצה בכך הוא חייב להצהיר על כך בפרהסיא בבית דין ולוותר על זכותו על ידי חליצת הנעל בבית דין (ה׳-י׳). אשה המביישת איש זר ברבים נענשת (י״א-י״ב). הוזהרנו שלא להחזיק ברשותנו ושלא להשתמש במשקלות או מדות מזוייפים (י״ג-ט״ז). נצטווינו לזכור מעשיו הרעים של עמלק, ולמחות את זכרו של עם זה (י״ז-י״ט).

דיני מלקות:
אסור להלקות את מי שחייב מלקות יותר ממה שנקבע לו בבית הדין, וזה בכדי שלא יתבזה לעיני הבריות אם יכה המכה כמה שירצה.
לא תחסום שור בדישו:
כשם שחומלים על האדם חומלים על השור ולכן לא שמים זמם בפיו בשעת הדישה שרואה את המאכל לפניו ומצטער שלא יכול לאכול.
דיני ייבום וחליצה:
במצב בו אישה התאלמנה ללא ילדים על האח של בעלה לשאת אותה לאישה ובכך להקים שם לאחיו, במידה ולא רוצה- הוא בא לפני זקני העיר ואז היא חולצת את נעלו ויורקת בפניו (דרך ביזוי) וביתו נקרא בית חלוץ הנעל.
גם במצווה זו יש ביטוי לדאגה לחלש- שהאישה יצאה מבית משפחתה ובגלל שאין לה ילדים היא גם לא משתייכת לבית בעלה לאחר מותו ולכן דאגה שתישאר במשפחת בעלה כאשת אחיו וגם שיוקם שם למת.
עונש חצופה:
במצב ריב בין אנשים ובאה אשת אחד מהם ותופסת במבושיו של השני, מצווה התורה לחתוך את ידה. ספר החינוך למד מכן על דין רודף, והכוונה היא שהיא אוחזת במבושיו בצורה המסכנת חיים ולכן כל זמן שזה קורה מותר לקצוץ את ידה, אבל אם שחררה- משלמת דמי בושה על מה שעשתה.
משקולות ומידות:
אסור לקיים שתי מערכות של משקולות- אחת נכונה ואחת שונה שעל ידה המוכר מרמה את הקונה ומוכר לו כמות קטנה יותר ממה ששילם עבורה. הונאה של מידות ומשקולות קשה מגניבה- שמהגנב יודעים להישמר אך על המוכר סומך הקונה שימכור לו במידה נכונה ואילו המוכר מעמיד פנים של ישר וגונב בסתר. והתורה הגדירה מעשה זה כתועבה כדי להראות עד כמה הוא חמור.
מחית זכר עמלק:
מצווה התורה לזכור את מעשה עמלק שעשה לישראל שבא להילחם בהם בצאתם ממצרים ללא התגרות מצידם וללא סיבה, ובשל כך הוא אבטיפוס לכל שונאי ישראל שעלינו להילחם בהם ולאבד שמם. ניתן להסביר את מיקום המצווה כאן בכך שהיא גם מהווה דוגמא להתעמרות בחלש: המצוות שנדונו בפרשה במידה רבה משקפות את האחריות החברתית שיש כלפי החלש – היתום, האלמנה, העני והשכיר, וכדי להזכיר עד כמה חשוב היחס הנכון אליהם הזכירה התורה את עמלק אשר הא להילחם עם ישראל כאשר היה במצב החלש ביותר- בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. במצב החולשה הנמוך ביותר, כאשר בני ישראל רק יצאו ממצרים, עייפים, מסכנים ומפוחדים מהיציאה לדרך החדשה ועדיין לא יראי אלוקים (משמע גם משענת פסיכולוגית של אמונה לא הייתה להם) – דווקא במצב מסכנות זה בא עמלק, ולא רק זאת אלא שבחר לטרף את הנחלשים אחריך, את החלשים שבחלשים. התנהגות זו היא הדוגמא לדרך שבה אסור לאדם להתנהג. לא מדובר רק במישור הלאומי, אלא גם ביחסים שבין אדם למשפחתו, לחברו ולבעל החיים.
לכן מסכמת התורה ומכניסה ציווי זה כאן, לבוא ולומר: אם לא תנהג על פי המצווה בפרשה, מה ההבדל בינך ובין עמלק? ולכן תמחה את זכר עמלק- תעלים ותילחם נגד כל התנהגות שיכול להיות בה מהמאפיינים של עמלק, ואין סיום חזק יותר לפרשת כי תצא מזה.

סיכום פרשת כי תצא:

הלכנו בדרכו של הרד"צ וראינו שהפרשה כולה עוסקת בממשק שבין היחיד והחברה בכלל תחומי החיים- חינוך, פרנסה, משפחה ועוד. ולכן הפרשה מתחלקת לכמה חטיבות העוסקות בתחומים אלו:
א. מצוות על חיי המשפחה
ב. מצוות הנוגעות לדאגה לחבר ולאדם
ג. מצוות על קדושת הנישואין
ד. מצוות על ענייני קדושה ויושר בכלל
ה. מצוות על קיום סדר חברתי אנושי


(הדברים מבוססים על פירוש דעת מקרא)

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

מודעה
דילוג לתוכן