פרשת האזינו

פרשת האזינו ממשיכה את פרשת וילך ועיקרה השירה שעליה מצווה הקב"ה בפרשת וילך: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. על שירה זו אמרו חז"ל שהייתה נאמרת במקדש בכל שבת בזמן הקרבת קורבן המוסף:

במוספי דשבתא מה היו אומרים? אמר רב ענן בר רבא אמר רב: הזי"ו ל"ך. ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחלוקים כאן – כך חלוקין בבית הכנסת. במנחתא דשבתא מה היו אומרים? אמר רבי יוחנן: אז ישיר ומי כמוך ואז ישיר. איבעיא להו: הני כולהו בחד שבתא אמרי להו. או דלמא כל שבתא ושבתא אמרי חד? תא שמע, דתניא, אמר רבי יוסי: עד שהראשונה אומרת אחת – שניה חוזרת שתים, שמע מינה: כל שבתא ושבתא אמרי חד, שמע מינה. (מסכת ראש השנה דף לא עמוד א).

המושג הזי"ו ל"ך כוונתו לכך ששירת האזינו חולקה לשישה חלקים שסימנם הזי"ו ל"ך  (על פי האות הראשונה בה מתחיל הקטע).  ונחלקו חכמים אם הייתה מושרת כולה כל שבת או שכל שבת היו שרים את אחד החלקים. השירה עצמה בנויה בכפילויות לשון- כל שיטה (שורה שבספר התורה) מחולקת לשתיים, וכל חצי (דלת) כתוב כנגד החצי המקביל לו, ולמשל: האזינו… ותשמע… וכך בהמשך- יערוף כמטר.. תיזל כטל…

נושאי הפרשה:

נחלק את השירה לשישה חלקים:

חלק ראשון- פתיחת השירה:

השירה פותחת בהעמדת השמים והארץ לעדים ובגדלות כוח הקב"ה-  כִּי שֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ, ולאחר מכן מלמדת השירה על כך שדן ה' דין צדק: הַצּוּר תָּמִים פׇעֳלוֹ כִּי כׇל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. הסיבה לפתיחה זו היא לומר שהקב"ה העמיד בצדק את העם לדין, שהרי השירה היא עדות לכך שהקב"ה העניש את העם בשל הפרת הברית על ידי בני ישראל. לכן ממשיכה השירה ואומרת: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל, הווה אומר- בני ישראל אכן הפרו את הברית ולכן באו עליהם העונשים, הקב"ה צודק בהענשתם. עונש זה הוא באשמת העם וחלק זה מסתיים בשאלה על מעשי בני ישראל: הַ לְיְהֹוָה תִּגְמְלוּ זֹאת?

חלק שני- תולדות ימים עברו:

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר – כאשר מסתכלים אל העבר רואים עד כמה הייתה טובת הקב"ה אל העם שבחר אותו מכלל העמים להיות לו לעם סגולה, הוליך אותו במדבר והגן עליו- כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ, ולא רק זאת אלא שעשה זאת הקב"ה בעצמו, לא על ידי שליח או בשיתוף כוחות אחרים: יְהֹוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר ולכן גם לאיתני הטבע, כגון ים סוף, לא היה איך לעצור אותם.

חלק שלישי- המרידה:

השירה מלמדת על הטוב הגדול שניתן לעם כאשר נכנסו לארץ: יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר, אולם פתיחה זו באה לשם הנגדה לעומק הבגידה של העם באלוהיו: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ, במקום שטוב הארץ תהפוך למה שמגדיל את הקשר אל הקב"ה ותגרום לעם להכיר לה' טובה קורה דבר הפוך- היא מביאה לידי מרידה.

חלק רביעי- העונש:

וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם – העונש מתבטא בהסתר הפנים של הקב"ה מעם ישראל, והסתר פנים זה מביא עליהם את כל הצרות המפורטות בהרחבה בקללות שבפרשת כי תבוא. ללא השגחת ה' לעם ישראל אין את היכולת להתקיים בארצם והם נידונים להשתעבד בגלות.

חלק חמישי- ההינקמות בגויים:

הקב"ה הוא שמביא את העונש ולכן גם בגויים תהיה נקמה על מה שעשו לבני ישראל- על כך שהכבידו יותר ממה שהיו אמורים להכביד. למעשה ה' לא נוטש לחלוטין את העם, והוא אומר לאומות- לא הכוח שלכם הוא שהביא את ניצחונכם: אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהֹוָה הִסְגִּירָם.

חלק שישי- דברי פיוס לעם:

יש תקווה לעם, והנחמה תבוא: רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל , הקב"ה גם יציל את העם וירפא את מכותיהם וגם ינקם מאויביהם עד שהאומות יכירו במעלתם של ישראל-  הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

חתימת השירה ופרידת משה:

בסיום פרשת האזינו מלמד משה את בני ישראל את השירה, והוא מצווה לעלות אל הר נבו על מנת לראות את הארץ ולמות בו, אך לא לפני שיברך את בני ישראל כפי שיפורט בפרשת וזאת הברכה.

(הדברים מבוססים על פירוש דעת מקרא)

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.