בעברית יש מילה אחת לשלג. אנו יכולים לדבר על שלג רך, קל או כבד. יש שלג שיורד ושלג שנמס ושלג שמצטבר, אבל תמיד אנו משתמשים באותה מילה – שלג. האגדה מספרת שלאסקימוסים, לעומת זאת, יש בין שבע לשתים עשרה מילים כדי לתאר שלג. אני אומר שזו אגדה, כי עובדה זו מעולם לא הוכחה. כמו כל דבר, המספר משתנה בהתאם למי שאנו מכנים אסקימוסים (שהם קבוצה גדולה ומגוונת שלא דוברת בהכרח את אותה שפה) ובהתאם למה שאנו מכנים שלג.
בכל מקרה, האגדה הזו משמשת היטב חובבי לשון ולינגוויסטיקה לטעון טענה שמאד מתקבלת על הדעת: ככל שחפץ, רעיון, מושג או תופעה, הם מרכזיים בתרבות כלשהי, כך ישתמשו ביותר מלים כדי לתאר אותם. תהיה אז יותר רגישות לניואנסים הקיימים בהם, מה שיוביל לקביעת שמות וכינויים שונים לכל צורה שונה שלהם.
עברית היא שפה יחסית דלה במלים (יש בה רק כשליש מהמלים שיש באנגלית), ויש אומרים שבגלל זה היא מכונה לשון הקודש. אין בה חזרות מיותרות ולעתים מילה אחת משמשת בכמה מובנים, מה שמצריך את השומע או הקורא לרדת לעומק כוונותיו של המדבר או המחבר. דווקא בגלל זאת, כדאי מאד לשים לב למושגים שזוכים למספר כינויים בה. כך הוא, למשל, החופש.
*
שלוש מלים בעברית משמשות לתיאור החופש: חופש, חירות, דרור (באנגלית יש שתיים מובהקות – Freedom ו-Liberty), מה שמעיד על מרכזיותו של רעיון זה בתודעה היהודית. אבל לא מדובר רק ברעיון מרכזי אלא גם ברעיון המכונן של תודעה זו. משה רבנו, המנהיג הגדול ביותר של העם היהודי, הופיע בפני עם ישראל כמי שהולך לשחררם מעבדות מצרים. החג הראשון שחגג עם ישראל, ושעד היום מהווה את החג המרכזי בלוח השנה שלו, הוא חג הפסח, חג החירות. וכשאלוהים מציג את עצמו בפני עם ישראל בעשרת הדברות, הוא מתאר את עצמו כ"אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
גם בהגות הפילוסופית היהודית רעיון החופש הוא מושג מכונן. הרמב"ם משתית את מצוות התשובה על רעיון הבחירה החופשית ונלחם בגישות הסוברות שאדם אינו יכול להשתנות. "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו", הוא כותב, ומוסיף: "ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה". אי אפשר לדמיין עולם של מצוות ועבירות, שכר ועונש, מבלי להאמין בחופש של האדם לבחור בטוב ולהימנע מן הרע.
ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל פירוש ה'משך חכמה' לתורה, מרחיב עיקרון זה וטוען שהחופש הוא לא רק הבסיס לתורה אלא גם הבסיס להומניות: "הצלם האלוקי הוא הבחירה החופשית בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חופשי". הראי"ה קוק ממשיך גישה זו ומשלב בין שני הפירושים, של הרמב"ם ושל ה'משך חכמה': "שהאדם נברא בצלם אלוקים זה הוא יסוד התורה. עיקר הצלם הוא החופש הגמור, שאנו מוצאים באדם שהוא בעל בחירה, ולולא הבחירה לא היה מקום לתורה."
כשקוראים את המקורות הללו, אי אפשר להסכים לביקורת על הדת היהודית שהיא כופה ושוללת מהאדם את חירותו. לא רק שהיהדות אינה נוגדת את החירות האישית, הייתי אומר שהיא מקדשת אותה. תודעה זו היא אבן יסוד בהבנת טבעה של היהדות.
*
אבל בלשון הקודש אין סתם חזרות על המילים. אם לרעיון החופש שלושה כינויים, משמע שיש הבדל ביניהם. אינו דומה חופש לחירות ולא דומה חירות לדרור. אך מה ההבדל ביניהם? את פשר הדבר ניתן לדעתי ללמוד משלוש ההופעות של רעיון החופש בתורה – מיציאת מצרים ועד פרשת 'בהר'.
הכינוי חופש מופיע בתורה אך ורק בהקשר של עבדים: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחופשי חינם", "כי ימכר לך אחיך העברי או העברייה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חופשי מעמך", ועוד. החופש המבוטא כאן הוא חופש פוליטי, שעניינו הסרת הבעלות של אדם אחד מעל רעהו.
חופש שכזה הוא הרעיון המכונן של יציאת מצרים. לאורך המשא ומתן שמתנהל במצרים, משה שב ומבהיר לפרעה שהוא לא בא אליו בשם עצמו אלא בשם אלוהי העברים: "אלוהי העברים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוהינו". מטרת היציאה היא לאפשר לבני ישראל לעבוד את אלוהיהם, כשהמשמעות היא ברורה: אם עם ישראל עובד את אלוהיו, הוא אינו עובד את פרעה.
הוויכוח כאן הוא אפוא על בעלות – למי שייך עם ישראל מבחינה פוליטית? הבשורה של יציאת מצרים היא שבני ישראל, ולמעשה כל אדם שנברא בצלם אלוהים, לא שייכים לאף אדם. בין בני אדם יש זיקה אבל אין בעלות. הריבון היחיד על כל אדם הוא בורא האדם, וקבלת בעלותו משחררת את האדם מכל שלטון של אדם אחר.
מסר זה מקופל בפסוק מפרשת 'בהר', המתמצת את יחסה של היהדות למוסד העבדות: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". בני ישראל הם עבדי האלוהים ולא אינם יכולים להיות עבדים לאף אדם אחר. זו התודעה שכוננה בנו יציאת מצרים. יש רק ריבון אחד לאדם, וזה אינו אדם.
*
ביטוי שני של רעיון החופש הוא החירות המופיע במעמד הר סיני. המושג 'חירות' אינו מופיע במקרא, אבל חז"ל עושים בו שימוש בתיאור לוחות הברית (משנת אבות ו, ב):
'והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות' – אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
מהי חירות וכיצד היא קשורה לעשרת הדברות? חירות איננה חופש. חופש משחרר את האדם מבעלות פוליטית, חירות נועדה לשחרר אותו מסמכות רוחנית. עשרת הדברות נפתחים בהצהרה "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ומיד צמוד אליה האיסור "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". מיהו אותו אלוהים אחרים, שאסור להמיר את אלוהים בו?
מי שיחפש בלשון המקרא את התשובה לכך יגלה דבר מפתיע. מי שנקרא אלוהים בסיפור יציאת מצרים הוא לא אחר מאשר משה: "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך". לא ללכת אחרי אלוהים אחרים משמעו לאור זאת הוא לא לשים עלינו אף סמכות רוחנית אחרת מלבד אלוהים – כמובן שלא פסל אבל גם לא אדם, ואפילו יהיה זה משה רבנו. משה שימש רק כמתווך שהביא אותנו להר סיני, אבל שם עם ישראל שמע כולו את קולו של אלוהים באופן ישיר, ללא מתווך. כך גם הייתה צריכה להינתן כל התורה, אלמלא התרחק העם מן ההר ושלח את משה במקומו לקבל אותה.
את החירות קיבל עם ישראל ברגע ששמע את קולו של אלוהים. משעה זאת, גם משה לא יכול להורות לו דבר שמנוגד לקול הזה. זו החירות הרוחנית שאליה עם ישראל נקרא, מאז ועד היום. חירותו הרוחנית של האדם לדעת טוב ורע מציבה אותו ישירות בפני האלוהים ומטילה עליו אחריות אישית על מעשיו. אם יש סמכויות רוחניות הן מסוגלות ללמד אותו את דברי האלוהים ולתווך לו את עולם הרוח, אבל לעולם סמכויות אלו לא יחליפו את האלוהים ואת אחריותו האישית של האדם להתבונן, לחקור ולחפש בעצמו את הטוב והישר שבעיני אלוהים. זו חירות הרוח, שמובילה לאחריות.
*
הביטוי השלישי לרעיון החופש מופיע בפרשת 'בהר': מסתבר שהשחרור הפוליטי והשחרור הרוחני אינם סוף המסע בחתירה אל החופש, כי שעבוד אינו רק מציאות פוליטית ולא רק מציאות רוחנית אלא גם מציאות כלכלית. אדם יכול להיות ריבון לעצמו וריבון לרוחו, אך כוחות השוק עלולים לגרום לו ליפול כלכלית ולהיות תלוי בעולמם של מלווים ונושים. עם המציאות הזו מבקשת פרשת 'בהר' להתמודד:
כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך… ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ… וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה… וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו.
בדומה למעמד הר סיני, שאירע לאחר ספירה של שבעה שבועות מיציאת מצרים, כך היובל מגיע לאחר ספירה של שבע שמיטות לאחר הכניסה לארץ. כשם שבמעמד הר סיני נשמע היובל ("במשוך היובל המה יעלו בהר"), שבישר את החירות, כך שנת החמישים, הנקראת יובל, מבשרת את ה"דרור". הדרור הוא הביטוי הנעלה ביותר לחופש בחברה האזרחית. הוא המקום שבו אדם משתחרר מכל החיוביים הכלכליים שלו ושב אל נקודת הראשית – אל אחוזתו ואל משפחתו. חובותיו וכל קנייניו נשמטים והוא מקבל הזדמנות לעצב מחדש את חייו מהתחלה. זו המשמעות של הדרור (בבלי ראש השנה ט, ע"א):
אמר ר' יהודה: מה לשון 'דרור'? כמדייר בי דיירא (כאדם שדר בכל דירה).
דרור הוא המעלה הגבוהה ביותר של החופש, בה אדם יכול להתחיל מחדש את מסע חייו, במגורים או בעבודה, כמו ציפור דרור. זו הבשורה הגדולה של מצוות היובל, המתקיימת חמישים שנה לאחר הכניסה לארץ, ומשחררת את האדם מן הכוחות המגבילים של החברה או של המדינה.
*
במסע אל החופש היהדות עוברת בשלוש תחנות: יציאת מצרים (חופש), מעמד הר סיני (חירות) והיובל (דרור). רגישות זו לרעיון החופש מלמדת שלא כל מי שמחשיב עצמו בן חורין הוא באמת כזה. יכול להיות אדם חופשי מבחינה פוליטית אך עבד מבחינה רוחנית לאישיות כריזמטית. יכול אדם להיות בן חורין מבחינה רוחנית אך משועבד מבחינה כלכלית לבעלי ממון. ויכול אדם להיות בעל דרור כלכלי, אך להיות משועבד לשלטון זר. כדי להגיע אל השלמות האנושית, בה האדם מממש את קומתו כברוא בצלם אלוהים, עליו לקנות את כל סוגי החופש. אם חסר לו ולו אחד מהם, הוא אינו משוחרר לחלוטין.
מפליא לראות שלמרות ששלושת מושגי החופש באו בתורה בתחנות שונות, הם כונסו יחד למקום אחד, להר סיני. את מעמד הר סיני פתח אלוהים בדיבר שהזכיר את יציאת מצרים ("אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"), בעשרת הדברות הזהיר אלוהים מלהתמכר לסמכויות רוחניות אחרות, ולגבי מצוות היובל טורחת התורה לציין שהיא ניתנה בהר סיני ("וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר"). סמיכות מופעים זו מלמדת שאמנם יש שלושה סוגים של חופש אך מקורם הוא אחד, באלוהים.
מכאן נלמד המסר היסודי של התורה: אלוהים הוא בשורת החירות הגבוהה ביותר שיכולה להיות עבור בני אדם. רק חברה יראת שמים, השמה את אלוהים במרכז תרבותה ורוחה, תדע להכיר במגבלות הכוח הפוליטי, במגבלות ההשגה הרוחנית ובמגבלות כוחות החברה והשוק. רק היא תדע להעניק חופש, חירות ודרור. מתן מקום לאלוהים בעולמנו הוא בעצם מתן מקום לכל אדם שנברא בצלמו. זה יסוד התורה שקיבלנו בהר סיני.
70.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
30.00₪
35.00₪
120.00₪
75.00₪
125.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
95.00₪
25.00₪
25.00₪
59.00₪
35.00₪
125.00₪
130.00₪
120.00₪
50.00₪
120.00₪
