פרשת בהר ונושאיה

על מבנה הפרשה

חז"ל ראו במבנה הפרשה מסר מעשי, וכך אומר הדרשן במדרש תנחומא:

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור…ושבתה הארץ- [מהו הסדר בענייני הפרש?] אמר רבי שמואל בן גדליה: אין לך פרשה בתורה שאין לה כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה. מה כתיב למעלה מן העניין? 'וידבר ה' אל משה בהר סיני… ושבתה הארץ', ואח"כ פרשת היובל [פסוק ח' ואילך, ללמדך ש]אם לא שמר שמיטה ויובלות, סופו שימכור מטלטלים שלו, שנאמר:'וכי תמכרו ממכר' (פסוק י"ד בפרשה). חזר בו- מוטב, ואם לאו- סוף שמוכר שדהו, שנאמר:'כי ימוך אחיך ומכר אחוזתו' (כ"ה).חזר בו- מוטב, ואם לאו- סופו שהוא מוכר ביתו, שנאמר:'ואיש כי ימכור בית מושב' (כ"ט). חזר בו- מוטב, ואם לאו- סופו שהוא מסבב על הפתחים, שנאמר:'וכי ימוך אחיך' (ל"ה). חזר בו- מוטב, ואם לאו- סופו שהוא נמכר לך, שנאמר:'וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך' (ל"ט). חזר בו- מוטב, ואם לאו- סופו שהוא נמכר לגויים, שנאמר:'וכי תשיג יד גר ותושב עמך' (מ"ז) [כוונת הפסוק שהגר או התושב יקנה את אחיך]. (תנחומא ישן, בהר, ב').

 המדרש רואה במקרים ובמצוות המתוארים בפרשה הדרגתיות הקשורה בקיום או אי קיום מצוות אלו, והעלול לבוא כתוצאה מכך. כאשר האדם והעם שומרים על השמיטה והיובל – יש בכך להביא לרווחה כלכלית, אך מהצד השני, אם לא ישמרו יבואו עליהם המקרים המתוארים בפרשה: עוני ומכירת האדמה.

למעשה אומר הדרשן: יש סדר בעולם, כאשר אדם יודע לדאוג לסביבה שלו וליצר חברה מתוקנת היודעת לשמר את עצמה – ייטב לו, אך אם לא יעשה זאת סופו שיזדקק לרחמי החברה.

תורה שבעל- פה

רש"י (ר' שלמה יצחקי, פרשן יהודי- צרפתי בן המאה ה-11), הוא אולי פרשן התורה המוכר ביותר. אחד מפירושיו המפורסמים ביותר מתייחס לתחילתה של פרשתינו:

בהר סיני- מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו בסיני?! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני (נאמרו בה בצורה מפורטת כל הדינים והכללים של המצווה), אף כולן נאמרו כלולתיהן ודיקדוקיהן מסיני (כך כל המצוות כולן נאמרו בצורה מפורטת בסיני למשה).

בתפיסה הדתית מוכרת הדעה הטוענת כי גם התורה שבעל פה- ההלכה ופירושי המצוות, נאמרו למשה בהר סיני. בהסתכלות ההיסטורית אנו יכולים לראות את התפתחות ההלכה והתורה שבע"פ לאורך התקופות: החל במשנה והגמרא, ספרות השו"ת של הגאונים, כתיבת השולחן ערוך ועד פסיקות הלכה בימינו. נראה ששתי הסתכלויות אלו אינן יכולות להתקיים יחדיו. דרך אחת ליישב בעייתיות זו היא בכך שמסיני ניתנו הכללים והקווים המנחים שלפיהם מתקיימת פסיקת ההלכה, וחכמי הדורות למעשה חושפים את הקיים ולא יוצרים הלכה חדשה.

צורה נוספת להסתכל על הקשר שבין סיני ותורה שבע"פ יכול להיות מוסבר על ידי המשל הבא: נניח כי לפני כ-20 שנה הומצא מכשיר מסוים (א'). כעבור 15 שנה הומצא מכשיר נוסף (ב'), אשר כל מטרת קיומו היא להקל ולפשט את תפעול ההמצאה הראשונה . האם תהיה זו טעות להגיד כי מכשיר ב' הומצא יחד עם מכשיר א'? כמובן שאין הדבר נכון ברמה המעשית, אך ברמה התיאורטית- זהו המצב. ללא המצאת מכשיר א' לא היה הצורך במכשיר ב', והוא גם לא היה נוצר.  כך הדבר בקשר שבין תורה שבכתב, סיני, וזו שבע"פ: תורה שבע"פ התפתחה במשך אלפי שנים, אולם הרגע בו נוצר הצורך בה היה ברגע מתן תורה בסיני.  

סיומה של הפרשה

הפרשה מסתיימת בשני ציווים הנראים כלא קשורים לנושאי הפרשה: איסור עבודת אלילים, ואיסור ביזוי השבת והמקדש. הפרשה עוסקת כולה בקשר שבין אדם לרעהו בחברה העתידה לקום עם הכניסה לארץ, ודווקא אז מופיעים שני פסוקים המצווים דווקא על הקשר על הקב"ה, אך מה הקשר שלהם לפרשה?

הסבר לסמיכות זאת טמון ביצר האנושי: בקלות האדם לומד לשבח את עצמו מעל ומער למגיע לו, הוא לומד לנכס את הצלחותיו לעצמו וכישלונותיו לאחרים, להפנות עורף כשרוצה ולהתחנף כשצריך. התנהגויות אלו ואחרות בקלות מופנות הן לחברה האנושית שסביבו והן כלפי שמים.

לכן, דווקא בפרשה הדנה בנושאים החומריים שניתנו לשליטת האדם ושיכולים להביא לגאוות ליבו, דווקא בה חשוב להזכיר: מי נתן לאדם את שיש לו ואיזה תוכן צריך למלא קיום מדיני זה. הדבר נכון לכול פן ותחום עשייה של חיינו שבו לעיתים אנו שוכחים למען מי אנו עושים ומה המטרה הראויה לעמוד מול עינינו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.