עבדי הם

כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

פעמיים בפרשת בהר מדגישה התורה כי בני ישראל הם עבדי ה' ועל כן היחס אליהם שונה מצורת היחס לעבד אחר[1], עד שאמרו חז"ל: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. התורה מסבירה יחס זה בכך שלבני ישראל יש כבר אדון- הקב"ה, ולכן אינם יכולים באותו הזמן גם לעבוד אדון אחר, ומדרש לקח טוב מסביר:

כי עבדי הם. שטרי קודם עליהן ראשון ואין רשות לשום אדם עליהן לשעבדם. אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. על מנת כן ועל תנאי שלא ימכרו ממכרת עבד. ד"א לא ימכרו ממכרת עבד. שלא יעמידנו על אבן הלקח כמשפט העבדים שנלקחין מן האומות:

כאשר הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים למעשה נחתם איתם חוזה בעלות ולכן אומר בעל המדרש: שטרי קודם, בעלותו של הקב"ה קודמת לכל בעלות אנושית אחרת ולכן לא יתכן שעבדות של אדם מישראל תהיה עבדות טוטאלית לגורם אנושי.  בעולמנו אנו לא מכירים במושג העבדות ואנו תופסים עצמנו כבני חורין, אולם כבר חז"ל נתנו ביטוי לתפיסה זו באומרם (ילקוט שמעוני):

״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים״ אָמַר רַב: פּוֹעֵל יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אֲפִלּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם״ וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים. ״אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״ עַל תְּנַאי כָּךְ הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ.

מסביר זאת הרב אלעזר מלמד ואומר כי טעם הלכה זו שפועל יכול לחזור בו היא מפני שזוהי זכותו הבסיסית כאדם בן חורין, לחזור בו מהתחייבותו לעבוד. שנאמר (ויקרא כה, נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם".[2] אם כן, ציווי זה בא לומר לנו כי משמעות החירות בעם ישראל היא החירות לעבוד את הקב"ה ולא אדם, אולם נשאלת השאלה מדוע בחרה התורה לעסוק בנושא זה דווקא כאן?

הפרשה פותחת במילים: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: וממקמת אותנו בתוך מעמד הר סיני, וכשם שעלתה השאלה לגבי השמיטה- מה עניין שמטה להר סיני? ונכל להוסיף ולשאול- מה עניין עבד עברי להר סיני?

בעלי המדרש הביאו כמה תשובות בנושא: הראשונה מופיעה בילקוט שמעוני ולומדת מסמיכות הפרשיות כי המזלזל בשנת השמיטה סופו למכור את חפציו, ומדרדר עד שנמכר לעבדות, ולמעשה סדר המצוות בא ללמד על הירידה העלולה לנבוע מחוסר הקפדה על המצוות שנאמרו בהר סיני.[3]

תשובה שנייה מופיעה במדרש לקח טוב ואומרת כי הקב"ה הוציא את בני ישראל מעבדות לחירות ולכן אחד הציוויים הראשונים שצווה עליהם הוא שלא לשעבד איש את אחיו.[4]

תשובה שלישית אפשר למצוא במדרש בתהילים על הפסוק לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי (קי"ט, צ"ד) אומר:

לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי – אמרו ישראל להקב״ה, יכולה היא פרה לחרוש בשני נירין? לא כך אמרת כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם (ויקרא כ"ה נ"ה), לך אני הושיעני, וכן הוא אומר פְּדֵנִי מֵעֹושֶׁק אָדָם (תהלים קי"ט קל"ד), לכך נאמר לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי.

בפסוק בתהילים פונה האדם לקב"ה ומבקש את ישועתו כאשר הנימוק הוא – לך אני, אני שייך לך ולכן אל תאפשר לאחר להתנכל אלי… בעל המדרש משווה את ישראל לפרה שאינה יכולה לחרוש בשני נירים, בשני שדות יחד, כך גם ישראל אינם יכולים לעבוד שני אדונים בו זמנית ואם הם נתונים תחת שלטון זר אזי יכולתם לעבוד ולשרת את הקב"ה נפגעת.

אולם צריך לשים לב כי לפסוק יש חלק שני: כי פיקודיך דרשתי–  משמעות המילים לך אני היא פיקודיך שמרתי, המשמעות להיות עם ישראל היא לדרוש את ה'. ישנם שחושבים שיש בעם ישראל סגולה מיוחדת בפני עצמם, אולם מה משמעותה של הסגולה הזו אם הם אינם מכירים בקב"ה? מה משמעות הבחירה בעם ישראל אם לא לעבוד את ה'?  החוזה שנחתם בין עם ישראל לקב"ה בסיני הוא ייעודו של עם ישראל ולכן דווקא בסיני צריך להביא בפני העם את מה שנובע מחוזה זה- בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

————————

[1] הדבר מתבטא לא רק בייחס אל העבד כשהוא כבר עבד אלא כבר בשלב המכירה וכך פסק הרמב"ם במשנה תורה: אֶחָד הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ אוֹ שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין אֵינוֹ נִמְכָּר בְּפַרְהֶסְיָא עַל אֶבֶן הַמִּקָּח וְלֹא בְּסִמְטָא כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעֲבָדִים נִמְכָּרִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מב) "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא בְּצִנְעָה וְדֶרֶךְ כָּבוֹד.

[2] פניני הלכה, שביעית ויובל י': ועוד דין למדו חכמים ממצווה זו, שמותר לפועל שהשכיר עצמו לעבוד אצל חבירו לחזור בו באמצע עבודתו ולומר אינני רוצה להמשיך לעבוד. כגון ששכר אדם את חבירו לעדור בשדהו כל אותו היום, מותר לפועל להפסיק את עבודתו באמצע היום למרות שהתחייב לעבוד יום שלם. ואפילו אם כבר שילמו לו את כל שכרו, יכול לומר אינני רוצה להמשיך לעבוד ויחזיר להם את כספם עבור שארית העבודה. והטעם לכך, מפני שזוהי זכותו הבסיסית כאדם בן חורין, לחזור בו מהתחייבותו לעבוד. שנאמר (ויקרא כה, נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם", ודרשו חז"ל (ב"מ י, א): "ולא עבדים לעבדים", שיעבדו שלא ברצונם מחמת שהתחייבו לעבוד. אמנם ברור שאין זה מעשה ראוי, שאדם יחזור בו בדיבורו, והרי הוא "מחוסר אמנה" (עיין לעיל ב, ט) ובעל הבית רשאי להתרעם עליו, אולם אין בעל הבית יכול לחייבו להמשיך לעבוד.

[3] ילקוט שמעוני: אָמַר רַבִּי יוֹסִי בְּר׳ חֲנִינָא: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית. אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת״ וְגוֹ׳, וּסְמִיךְ לָהּ: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד״ וְגוֹ׳ דָּבָר הַנִּקְנָה מִיָּד לְיָד, וּמַאי נִיהוּ, מִטַּלְטְלִין. לֹא הִרְגִּישׁ, לְסוֹף מוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ״. לֹא בָּאת לְיָדוֹ, לְסוֹף מוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב״. מַאי שְׁנָא הָתָם דְּאָמַר: ״לֹא הִרְגִּישׁ״ וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּאָמַר: ״לֹא בָּאת לְיָדוֹ״, כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר. לֹא בָּאת לְיָדוֹ, סוֹף שֶׁמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ״. וְאַף עַל גַּב דְּבִתּוֹ בְּהַאי עִנְיָנָא לָא כְּתִיבָא, הָא קָא מַשְׁמַע לָן דִּלְזַבֵּין אִינִישׁ בְּרַתֵּהּ וְלָא לֵיזִיף בְּרִבִּיתָא. מַאי טַעֲמָא, בִּתּוֹ מִגָּרְעָא וְאָזְלָא, וְרִבִּיתָא מוֹסְפָא וְאָזְלָא. לֹא בָּאת לְיָדוֹ, לְסוֹף לוֹוֶה בְּרִבִּית. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ״, וּכְתִיב: ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית״. לֹא בָּאת לְיָדוֹ, לְסוֹף מוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ״. וְלֹא לְךָ אֶלָּא לַגֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִמְכַּר לְגֵר״. וְלֹא לְגֵר צֶדֶק אֶלָּא לְגֵר תּוֹשָׁב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר תּוֹשָׁב. מִשְׁפַּחַת גֵּר״ זֶה הַנָּכְרִי. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אוֹ לְעֵקֶר״ זֶה הַנִּמְכַּר לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים עַצְמָהּ.

[4] מדרש לקח טוב, שמות כ"א: כי תקנה עבד עברי. פתח במשפט עבד עברי, לפי שהיו עבדים במצרים ופדאם הקב״ה ונתן להם חירות, לפיכך צוה את ישראל בראשונה שלא לשעבד איש באחיו בפרך, ולא לשעבדו לדורות, כי אם עד השנה השביעית, שנאמר כי עבדי הם אשר (הוצאתים) [הוצאתי אותם] מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא כה מב), לפיכך פתח במשפט עבד עברי, ואומר כי תקנה, לכשתקנה, כמו כי יהיה זב מבשרו (שם טו ב), ולא הוא מצוה עליהם שתקנה עבד עברי, אלא לכשיבא לידך ונמכר בגנבתו, אז מותר אתה לקנותו לך לעבד, שמכרוהו בית דין בגנבתו, שנאמר ואם אין לו ונמכר בגנבתו (שמות כב ב), אבל מוכר עצמו כתוב בענין אחר כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כה לט)