פרשת בהר עוסקת כולה במידה רבה בחיים הכלכליים של עם ישראל ובשוויון והמוסר שבתוך חיים אלו. מצוות השמיטה יוצרת חשש כלכלי לגבי הפרנסה בשנה זו- חשש שווה לכלל העם, מצוות היובל מייצרת שוויון מעמדי בין כלל העם פעם בחמישים שנה, גאולת שדות, בתים ועבדים אף בהם יש פן שוויוני, איסור נשך ריבית ואונאה הם מרכיב מרכזי בדרך ההתנהלות המסחרית שבין אדם לאדם. נראה שעיקר מסר העולה מהפרשה הוא שלכל אדם יש את הזכות להתחיל מחדש- שהעתיד לא מוכתב לעד על ידי ההתנהלות בעבר.
שלוש מצוות מוזכרות בפרשה ויש ביניהן דמיון: מצוות השמיטה והיובל הנאמרות בתחילת הפרשה, והשבת שעליה מוזהרים העם בסופה. שלוש מצוות אלו עוסקות במנוחה :
בשבת מנוחת האדם והבהמה.
בשמיטה מנוחת הקרקע והחיים הכלכליים (שמיטת חובות).
וביובל נוסף על כך יש מנוחה מעמדית (איפוס המעמדות וההבדלים החברתיים הקשורים בכלכלה).
בשלושת המצוות הללו חוזרת על עצמה הספרה 7:
בשבת שישה ימי עבודה והשביעי מנוחה.
בשמיטה שש שנות עבודה והשביעית מנוחה.
וביובל חוזרת על עצמה ספירת שבע שנים שבע פעמים ושנת החמישים מנוחה.
ונראה שיש כאן התפתחות של מושג המנוחה מהפרט לכלל – מיום השבת שעוסק במנוחת הפרט לשנת היובל שעוסקת במנוחת החברה.
(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. (ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכׇל אַרְצְכֶם. (י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. (יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. (יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. (יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ. (ויקרא, כ"ה)
וְסָפַרְתָּ לְךָ – פותחת התורה בלשון יחיד ומכך למדו בספרא:
״וְסָפַרְתָּ לְךָ״ – בְּבֵית דִּין. (ספרא)
מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שֶׁבַע שֶׁבַע שָׁנִים וּלְקַדֵּשׁ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ה:ח׳) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים וְגוֹ׳ (ויקרא כ״ה:י׳) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. וּשְׁתֵּי מִצְוֹת אֵלּוּ מְסוּרִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד: (רמב"ם)
וכיצד היו מונים בית הדין? הרב מלמד בפניני הלכה (יובל, הלכה י') מסביר:
מצוות היובל תלויה בספירת השנים שהיתה מתקיימת בבית הדין הגדול עבור כל ישראל. שתי מצוות עשה ישנן בזה: האחת, לספור שבע שנים שבע פעמים, כדוגמת ספירת העומר. אלא שבספירת העומר כל אחד מישראל צריך לספור, שנאמר (ויקרא כג, טו): “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם”, ואילו את השנים בית הדין צריך לספור עבור כל ישראל, שנאמר (שם כה, ח): “וְסָפַרְתָּ לְךָ” לשון יחיד. המצווה השנייה לקדש את שנת החמישים לעשותה יובל, שנאמר (שם י): “וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה”
[בהערה מוסברת דרך הספירה בפועל:] מצוות ספירת השנים וקידוש שנת החמישים נעשות בדיבור על ידי בית הדין (רש”י ר”ה ח, ב, ומאירי שם; רמב”ם י, א). קידוש שנת החמישים הוא בראש השנה (רש”י שם). צריך לברך על הספירה כמו בספירת העומר (תוס’ כתובות עב, א, ‘וספרה’), ומברכים גם על קידוש שנת החמישים (חינוך שלב). סדר הספירה כמו בספירת העומר, שסופרים שנים וסופרים שמיטות (ראב”ד ור”ש משאנץ בהר פרשה ב). הרי שבראש השנה של השנה השמינית, למשל, עומדים בבית הדין הגדול ואומרים: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת השמיטה והיובל. היום שמונה שנים, שהן שבוע אחד ושנה אחת ליובל”, וכן בכל השנים כמו בספירת העומר (ערוה”ש ל, ה-ז).
מצווה התורה לספור שבע מחזורים של שבע שנים:
אוֹ ״שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים״, יָכֹל יִסְפֹּר שֶׁבַע שְׁמִטִּים זוֹ אַחַר זוֹ, וְיַעֲשֶׂה יוֹבֵל? תִּלְמֹד לוֹמַר ״שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים״. הָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵי כְתוּבִין, וְאִם לָאו, לֹא שָׁמַעְנוּ. (ספרא)
הספירה צריכה לכלול את שני המרכיבים- לספור שבע שנים (שהשביעית היא שמיטה) ועל ספירה זו לחזור שבע פעמים:
שבתות שנים – שמטות שנים. יכול יעשה שבע שנים רצופות שמיטה ויעשה יובל אחריהם, תלמוד לומר: שבע שנים שבע פעמים – הוי כל שמיטה ושמיטה בזמנה. והיו לך ימי שבע וגומ׳ – מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמיטות, עשה יובל לסוף מ״ט שנים. ופשוטו של מקרא: ועלו לך חשבון שנות השמיטות למספר מ״ט שנים. (רש"י).
נחלקו חכמים האם שנת היובל היא השנה הראשונה של מחזור שבע השנים החדש שלאחר 49 שנים (שלאחר שמסתיימות 49 שנים, השנה ה-50 היא גם היובל וגם הראשונה למחזור החדש) ואז יוצא שבמחזור החדש יש רק 5 שנים המותרות בעבודת השדה (הראשונה יובל והשביעית שמיטה) וזוהי דעת ר' יהודה. וחכמים סברו שהיובל היא שנה בפני עצמה ולאחריה מתחיל סבב הספירה החדש – היא אינה שייכת לסבב הספירה שלפניה ולאחריה, והרמב"ם פסק כדעת חכמים.
בסוף ספירת 49 השנים מצווה התורה:
וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכׇל אַרְצְכֶם.
והעברת שופר משמעו תשמיע קול שופר (דעת מקרא), ובחיוב מצווה זו אומר הרמב"ם:
מִצְוַת עֲשֵׂה לִתְקֹעַ בַּשּׁוֹפָר בָּעֲשִׂירִי לְתִשְׁרֵי בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל. וּמִצְוָה זוֹ מְסוּרָה לְבֵית דִּין תְּחִלָּה (שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ה:ט׳) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה) וְכָל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב לִתְקֹעַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ה:ט׳) תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר. וְתוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר תֵּשַׁע כְּדֶרֶךְ שֶׁתּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּמַעֲבִירִין שׁוֹפָר בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:
ובפניני הלכה:
יסוד המצווה שיתקעו בבית הדין הגדול, ואח”כ נמשכת המצווה לכל יחיד ויחיד שיתקע אף הוא, שנאמר (ויקרא כה, ט): “וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם”. “וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר” – בבית הדין הגדול, “תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם” – שכל יחיד ויחיד יתקע במקומו (ספרא שם, רמב”ם י, יא). ובכך היו כל ישראל שותפים בתקיעות שעל ידן השתחררו כל השעבודים.
והשופר שתוקעים בו נקרא יובל – ומכאן שמה של השנה 'שנת היובל' (ולדעת הרמב"ן שיובל מלשון משיכה, הובלה), וצריך להיות השופר כשר לתקיעה בראש השנה (אותם תנאים של כשרות שחלים על השופר בראש השנה חלים על שופר היובל). והתקיעה ביום כיפור דווקא ולא בראש השנה ואפשר שזה בכדי לתת הבדל בין תקיעות ראש השנה ואלו של היובל שאם היו תוקעים בראש השנה לא היה ניכר שאלו תקיעות ליובל משום שבראש השנה ממילא תוקעים בשופר אבל ביום כיפור לא רגילים לתקוע ולכן תקיעות אלו יהיו סימן מיוחד ליובל (דעת מקרא).
מְנַיִן שֶׁפְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפָר תְּרוּעָה״.
וּמְנַיִן שֶׁפְּשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ? תִּלְמֹד לוֹמַר ״תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר״.
אֵין לִי אֶלָּא בַּיּוֹבֵל, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפָר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי״? שֶׁתְּהֵא תְּרוּעַת שְׁבִיעִי כַּזּוֹ: מַה זּוֹ פְשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ, אַף תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ. (ספרא, פרשה ב, ד)
סדר התקיעות הוא שלוש סדרות של שלוש תקיעות- תקיעה, תרועה, תקיעה.
מהתורה נצטווינו לתקוע תשע תקיעות, שלוש סדרות של תקיעה תרועה תקיעה. אלא שהסתפקו מהי התרועה המהודרת, האם שברים שהם כאנחה, או תרועה שהיא כבכי, או שברים-תרועה שמשלבים אנחה ובכי. כדי לצאת ידי כל האפשרויות, תוקעים שלושים קולות. (פניני הלכה).
ומיוחדת תקיעת היובל מתקיעות ראש השנה בכך שהיא דוחה אפילו שבת:
״בְּיוֹם״ – לֹא בַּלַּיְלָה. ״בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים״ – אֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת. ״תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם״ – מְלַמֵּד שֶׁכָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב. יָכֹל אַף תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה תְהֵא דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת בְּכָל אַרְצְכֶם? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפָר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ״: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹם הַכִּפּוּרִים בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ? אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ״? אֶלָּא ״בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ״ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בְּכָל אַרְצְכֶם, אֵין תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה דּוֹחָה שַׁבָּת בְּכָל אַרְצְכֶם, אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבַד. (ספרא)
למדו חכמים מהייתור בעשור לחודש שבכול יום שבו יחול העשירי בחודש יתקעו – גם אם הוא חל ביום השבת. ולעומת זאת בראש השנה תוקעים בשבת רק בבית דין (והרמב"ם מדגיש- בית דין שמקדשים בו את החודש). מעניין שהלכה זו של תקיעת שופר בשבת בבית דין היום לא באה לידי ביטוי, אולם הרא"ש מספר על הרי"ף שהיה תוקע בשבת בבית דינו:
אמרו עליו על הר"י אלפס שהיה תוקע בר"ה שחל להיות בשבת וכן משמע בהלכותיו שהביא מימרא דרב הונא ועם בית דין, ואין דרכו להביא אלא דבר הנוהג בזמן הזה והוא היה מפרש כל מקום שיש בו בית דין לאו דוקא סנהדרין אלא בית דין מופלג וגדול בתורה. ולא נהגו תלמידיו אחריו כן… (רא"ש, מסכת ראש השנה פרק ד).
וְקִדַּשְׁתֶּם- בכניסתה מקדשין אותה בבית דין, ואומרין: מקודשת השנה. (רש"י)
״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה״ – מַה תַּלְמוּד? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ״ (ויקרא כ״ה:ט׳), שֶׁיָּכֹל אֵין לִי שָׁנָה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה״, מְלַמֵּד שֶׁהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה. (ספרא).
קידושה של שנת היובל הוא על ידי בית דין בראש השנה של שנת היובל, וקדושתה של השנה הזו ניכר בשחרור העבדים וחזרת הקרקעות לבעליהן הראשונים (דעת מקרא).
וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ – שיוצאים עבדים חפשים.(ר"י בכור שור).
וקראתם דרור – לעבדים עברים, בין נרצע בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר. א״ר יהודה: מה הלשון דרור – כמדייר בי דריא כו׳, שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים. (רש"י)
״וּקְרָאתֶם דְּרוֹר״ – אֵין דְּרוֹר אֶלָּא חֵרוּת. (ספרא)
ישנם ארבעה סוגי עבדים (עבד עברי) שיוצאים ביובל:
א). גנב שלא השיגה ידו להחזיר את גניבתו בכסף או שווה כסף.
ב). שמכר את עצמו מפני הדוחק.
ג). עבד עברי שנמכר בגנבה ולא רצה לצאת ולכן נרצע.
ד). עבד עברי שנמכר לגר תושב.
כך היה סדר השחרור ביובל: “מראש השנה ועד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר – נפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהן” (ר”ה ח, ב; רמב”ם י, יד). [אולם עדיין נאסר לעבוד בשדות מכיוון שהיובל הוא כשמיטה]
״יֹשְׁבֶיהָ״ – בִּזְמַן שֶׁיּוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ, לֹא בִּזְמַן שֶׁגָּלוּ מִתּוֹכָהּ. הָיוּ עָלֶיהָ, אֲבָל הָיוּ מְעֻרְבָּבִים, שֵׁבֶט יְהוּדָה בְּבִנְיָמִן, וְשֵׁבֶט בִּנְיָמִן בִּיהוּדָה, יָכֹל יְהֵא הַיּוֹבֵל נוֹהֵג? תִּלְמֹד לוֹמַר ״יֹשְׁבֶיהָ״, ״לְכָל יֹשְׁבֶיהָ״, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְגָד וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, בָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת. (ספרא)
ומסביר את התנאים לקיום היובל הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה (שביעית ויובל):
מצווה לנהוג ביובל כמו בשביעית, כלומר לשבות מעבודות הארץ ולהפקיר את הפירות. ומצווה זו תלויה בכך שישראל יקיימו את שלוש מצוות היובל: א) שיתקעו בשופר בבית דין הגדול. ב) ישחררו עבדים. ג) יחזירו את השדות לבעליהן. ואם אחת מהמצוות הללו לא נתקיימה, בטל החיוב לנהוג ביובל כבשביעית (ר”ה ט, ב; רמב”ם י, יג; טו).
בכך מובלט ההבדל היסודי שבין השביעית ליובל. השביעית דומה לשבת, שקדושתה קבועה וקיימת וברכתה מגיעה אלינו מהשמיים, ובלא שום מעשה של בית דין היא מתקדשת וחובה על כל ישראל לשומרה. ואילו היובל מתקדש על ידי עם ישראל: ראשית, בכך שבית הדין שפועל בשליחות כל ישראל מקדש את היובל. שנית, רק לאחר שישראל מקיימים את שלוש המצוות המיוחדות של היובל, היובל מתקדש כשביעית. בשביעית ה’ מרומם אותנו אליו, וביובל נתן לנו ה’ מצווה להתרומם מעצמנו, ועל ידי כך אנו זוכים לעלות למדרגה יותר גבוהה, שיוצרת תנועה אדירה של תשובה בעם ובארץ, בעם על ידי שחרור העבדים, ובארץ על ידי החזרת השדות לבעליהן.
הסתפקו המפרשים בשאלה, מי מעכב את קיום השביתה ביובל. האם צריך שכל ישראל בלא יוצא מהכלל ישחררו את עבדיהם וישיבו את השדות לבעליהן, או שמא די בכך שרוב ישראל יעשו כן, או שאפילו אם אחד מישראל ישחרר את עבדו ואחד מישראל ישיב את השדה שקנה לבעליה, תתקיים השביתה ביובל (ערוך לנר ושפת אמת לר”ה ט, ב). ונראה שבמצב מתוקן, בתי הדין שבישראל לא הניחו לאדונים להמשיך להחזיק בעבדים ובשדות. ואף אם היה מי שהתעקש לעשות כן, כיוון שעשה זאת בגזילה, יכלו בני משפחת העבד ויורשי הקרקע לתבוע אותו בבית הדין.
מתוך כך ניתן להבין משמעות נוספת למצווה שקבעה שהיובל מתקיים רק כאשר כל שבט יושב במקומו, ולא כאשר בני שבט אחד מעורבים בבני שבט אחר (ערכין לב, ב). מפני שכאשר כל שבט יושב במקומו, כל בני השבט מרגישים מחויבות הדדית זה לזה, וכאשר יגיע היובל, האדונים ירגישו מחויבות להשיב את הקרקעות לבעליהן, שאף הם מבני שבטם. וכן ירגישו מחויבות לשחרר את עבדיהם, שאף הם היו מן הסתם מבני שבטם. ואם לא יעשו כן, הרי שכל בני משפחתם ושבטם יתבעו מהם לקיים את מצוות התורה. אבל כאשר בני השבטים מעורבים זה בזה, יתכן שקוני השדות ובעלי העבדים לא ירגישו מחויבות כלפי בני השבט הזר, ויתקשו להתגבר על יצרם, וימשיכו להחזיק בעבדים ובשדות.
ממשיך הפסוק ואומר:
״וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ״ – אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: בַּמֵּי הוּא מְדַבֵּר? אִם בַּנִּמְכָּר שֵׁשׁ, הֲרֵי אָמוּר, אִם בַּנִּמְכָּר שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם, הֲרֵי אָמוּר. הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַנִּרְצָע לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, שֶׁיְּהֵא הַיּוֹבֵל מוֹצִיאוֹ.
דָּבָר אַחֵר: ״וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ״ – לְמַה שֶּׁהֻחְזְקָה מִשְׁפַּחְתּוֹ הוּא שָׁב. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַאֲחֻזָּתוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ הוּא שָׁב, אֵינוֹ שָׁב לַסְּרָרָה (שררה) שֶׁהָיָה בָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּגּוֹלֶה ״יָשׁוּב״ (במדבר ל״ה:כ״ח) – לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה. (ספרא)
וְהַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְשִׁשִּׁים שָׁנָה אֵינָהּ יוֹצְאָה בַּיּוֹבֵל שֶׁאֵין חוֹזֵר בַּיּוֹבֵל אֶלָּא דָּבָר הַנִמְכָּר סְתָם אוֹ הַנִמְכָּר לִצְמִיתוּת:
לֹא יִמְכֹּר אָדָם בֵּיתוֹ אוֹ שְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חוֹזְרִין אַחַר זְמַן אֶלָּא אִם כֵּן הֶעֱנִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ה:כ״ה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ. אֲבָל לִמְכֹּר וּלְהַנִּיחַ הַדָּמִים בְּכִיסוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹת בָּהֶן סְחוֹרָה אוֹ לִקַּח בָּהֶן כֵּלִים אוֹ עֲבָדִים וּבְהֵמָה אֵינוֹ רַשַּׁאי אֶלָּא לִמְזוֹנוֹת בִּלְבַד. וְאִם עָבַר וּמָכַר מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי אֵלּוּ מְכוּרִין: (רמב"ם)
כפי שראינו לעיל, שחרור העבדים והקרקעות מתרחש ביום כיפור של שנת היובל, ביום בו תוקעים בשופר להכריז עליו. מעיר הספרא לגבי יציאת השנה:
״יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה״ – מַה תַּלְמוּד? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה״ (ויקרא כ״ה:י׳), שֶׁיָּכֹל בִּכְנִיסָתָהּ תְּהֵא מִתְקַדֶּשֶׁת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּבִיצִיאָתָהּ תְּהֵא מוֹשֶׁכֶת וְהוֹלֶכֶת עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁכֵּן מוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ? תִּלְמֹד לוֹמַר ״יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם״ – אֵין קְדֻשָּׁתָהּ אֶלָּא עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
שנת היובל דינה כשנת השמיטה לעניין עבודת האדמה, ויתר על כך – מצוות השמיטה תלויה בקיום היובל, שכל זמן שקיים היובל מקיימים את השמיטה:
וּבִזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג נוֹהֵג דִּין עֶבֶד עִבְרִי. וְדִין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה. וְדִין שְׂדֵה חֲרָמִים וְדִין שְׂדֵה אֲחֻזָּה. וּמְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב וְנוֹהֶגֶת שְׁבִיעִית בָּאָרֶץ וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם מִן הַתּוֹרָה. וּבִזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל [נוֹהֵג] אֵינוֹ נוֹהֵג אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ חוּץ מִשְּׁבִיעִית בָּאָרֶץ. וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: (רמב"ם)
״לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ״ – כַּשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּשְּׁבִיעִית, כָּךְ נֶאֱמַר בַּיּוֹבֵל. (ספרא)
את נזיריה – את ענבים המשומרים, אבל בוצר אתה מן המופקרים, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל. נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו: שנת מ״ט שמיטה ושנת חמשים יובל. (רש"י)
מן השדה – ממה שאתם עוזבים ומפקירים בשדה רשות לכם לאכול עם העניים ועם חית השדה (רמב״ם, שמיטה ויובל ד׳:כ״ד); ואחר שכלה מן השדה אתה צריך לבער הכל מן הבית (רש״י, ראה לעיל עמ׳ רכב). (רד"צ הופמן)
יובל הִוא שנת החמשים שנה תהיה לכם וגו׳ – למדנו מזה שעבודות הארץ האסורות בשביעית אסורות ביובל. ולא הזכיר בכאן איסור הזמירה, כי הוא דומה לזריעה; ועוד, כי כבר רמז אליו במה שאמר ולא תבצרו את נזִריה, כי זה מורה שלא יהיו הגפנים נזמרים בשנה ההיא, ולזה יִקָּראו ״נזירים״, כי יִנָּזרו מהם האנשים אז ולא יעבדו אותם. (רלב"ג)
אולם ישנו הבדל בין השמיטה ליובל הכך שבשמיטה שמיטת הכספים חלה בסוף השנה, שכל השנה רשאים בעלי החוב לדרוש את חובם וברגע שהגיעה סוף השנה- נשמטו החובות. ביובל לעומת זאת חזרת הקרקע ושחרור העבדים חל כבר בתחילת השנה (ובפועל- ביום כיפור ולא בראש השנה).
לסיכום:
שנת היובל מחייבת את העם להנהיג שוויון בעם, שוויון כלכלי שמתבטא בהחזרת הקרקעות המהוות את הבסיס הכלכלי של האדם, ושוויון חברתי המתבטא בשחרור העבדים וריענון המערכת החברתית והמעמדית בעם. יחד עם שנת השמיטה שמקדימה את היובל ובה יש גם שמיטת כספים, נוצר מצב בו פעם בחמישים שנים המערכת החברתית עושה לעצמה ריענון ומאפשרת לכל אחד התחלה חדשה.
59.00₪
125.00₪
120.00₪
120.00₪
25.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
25.00₪
125.00₪
75.00₪
35.00₪
70.00₪
95.00₪
130.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
35.00₪
30.00₪
50.00₪
120.00₪
