מה עניין שמיטה להר סיני?

בפתח הפרשה שואל רש"י שאלה ידועה: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" כלומר, מדוע דווקא במצוות השמיטה הוזכר באופן פרטני שהיא נאמרה למשה בהר סיני?

ענינה העיקרי של פרשת "בהר" הוא מצוות שמיטת הקרקעות בארץ ישראל, על כל כלליה ודקדוקיה. בפתח הפרשה שואל רש"י שאלה ידועה, ששגורה בפינו כמטבע לשון: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" כלומר, מדוע דווקא במצוות השמיטה הוזכר באופן פרטני שהיא נאמרה למשה בהר סיני? על כך עונה רש"י: מכאן למדים שכשם שמצוות השמיטה נאמרו כלל פרטיה ודקדוקיה בהר סיני, כך כל המצוות כולן נאמרו פרטיהן ודקדוקיהן למשה בסיני.

דיניה של מצוות שמיטת הקרקעות רבים ומורכבים, אך עיקריה הם שבכל שנה שביעית חייב אדם לשבות מעבודת האדמה ולהפקיר את שדהו. שביתה זו כוללת את כלל הפעולות הנוגעות לעבודת האדמה, החל מחריש וזריעה וכלה בקציר וקטיף. בשנה זו השדות מופקרות לכל. בעל השדה לא רשאי לעשות בשדותיו כבשלו, משום שבאותה שנה הוא לא בעל הבית על הקרקע. היבול, אומרת התורה, שייך לכולם:

"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". (ויקרא כה, ו)

דין מהותי נוסף הנוגע לשנת השמיטה קובע שעל הפירות של שנת השמיטה חלה קדושה מיוחדת. הפירות שמפיקה האדמה בשנה שבה היא נחה, בשנה שבה בעל המגרש מפקיר אותו, הם פירות שחלה עליהם קדושת שביעית ויש לנהוג בהם בהתאם.

טעמי השמיטה

כמה טעמים ניתנו למצוות השמיטה. ספר החינוך מסביר שעניינה של מצווה זו הוא ההבנה שהקב"ה הוא בורא העולם. עלינו להפנים שאין כוחה של האדמה וסגולתה עומדים לה לבדם, כי אם הנהגתו של הקב"ה בעולם:

"לקבוע בליבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם… כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה כי יש להם אדון על אדוניה וכשהוא חפץ מצווה עליו להפקירם" (מצווה פד)

ה"כלי יקר" מסביר שעניינה של המצווה הוא הגברת בטחונו של כל יחיד מישראל בקב"ה, שתהיה לו תבואה גם בשנים שבהן לא תעבד האדמה. אמונה וביטחון מלאים בקב"ה שהאדמה תתן את תבואתה, ותכסה על השנה השביעית שבה לא עובדים את האדמה:

"אומר אני שטעם מצווה זו היא להשריש את ישראל במידת האמונה והביטחון בה'… והקב"ה אמר שש שנים תזרע שדך כמדיי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כוחה שלא תכחיש… וצויתי את ברכתי בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש שנים".

חז"ל והפרשנים מביאים כמובן גם טעמים סוציאליים למצווה. הרי שדות שלמים בארץ ישראל פתוחים לכלל ישראל, ובמיוחד לחלשים שבאוכלוסיה – עבד, אמה, שכיר, עני, אביון, אלמנה, גר ותושב. אלו מגיעים לאסוף תבואה, פירות וירקות בצורה חופשית וללא כל בושה – כי בשנה הזאת גם הם בעלי הבתים של הקרקע.

מה למדתי בגינה

בבית שבו אנו מתגוררים כיום זכינו גם לגינה קטנה ובה עצי פרי. הגינה פונה לשביל הליכה שבו עוברים מדי יום אנשים רבים בדרכם לגנים ולבתי הספר הסמוכים. בשנה הראשונה שבה נכנסנו לבית חלה שנת שמיטה. באחד הימים הבחנתי שאשתי הצדקת שמה שלט גדול על השער של הגינה: "השטח הפקר – אפשר לבוא ולקחת", או משהו בסגנון הזה. מה? הרי רק לפני כמה שבועות קנינו את הבית במיטב כספנו, ופתאום הגינה שייכת לכולם? עד אותו רגע הייתי בטוח שאנחנו בעלי הבית, ורק אז התחלתי להפנים שלא. אט אט התחילו להיכנס תלמידים ואנשים לקטוף פירות מהעצים וליהנות מהם. אז הבנתי בדיוק מהי מצוות השמיטה עבורי:

ראשית, ללמד כל אחד ואחד – אתה לא בעל הבית. אין שום הבדל בינך לבין יתר החלקים בחברה, כולל החלשים שבהם. תפנים, תבין, תקבל. כולנו בני אדם, כולנו שווים. אל לנו להתגאות במה שלכאורה שייך לנו ובטח במה שלא שייך לנו.

שנית, ללמד אותנו כיצד להרגיש חלק מחברה, מקבוצה ומעם גדול ומיוחד. נפלא לראות אנשים נהנים מפירות שאתה רק חושב שהם שלך.

שלישית, ללמד אותנו לראות, להכיר ולכבד את האחר, ובייחוד אם הוא עני, גר, יתום או אלמנה.

פירות ללא חשש גאווה

אז למה דווקא במצווה זו צוין שנאמרה בסיני? כי זו מצווה כוללת. יש בה בין אדם לחברו ובין אדם למקום. יש בה עבודת האדמה ודיני ממונות. יש בה חינוך לצדקה ונתינה, ולביטחון ואמונה בקב"ה. היא מצווה יסודית וכוללת שקשורה לכלל הרבדים. ממנה אפשר ללמוד את המהות של מעמד הר סיני – להסתכל על כלל הרבדים בחברה, על היחס בין אדם למקום, אבל לא פחות מכך על היחס בין אדם לחברו. לדאוג לעצמך, אבל חשוב מזה – לאחרים ולחלשים.

כעת מובן מדוע חלה קדושה על פירות שביעית. אלו הם הפירות היחידים במחזור החיים ששייכים בפועל לכל עם ישראל. לכל אחד ואחד מעם ישראל יש זכות לבוא ולקחת. אין לפירות אלו בעלים, מלבד ריבונו של עולם. אין בהם גאווה, אין בהם שמץ של "כוחי ועוצם ידי". על פירות אלו ראוי שתחול קדושה.