ושבתה הארץ

כאשר התחלתי לראשונה תפקיד משמעותי במגזר הציבורי לפני כמה שנים טובות, הרגשתי צורך מידי תקופה להתנתק לכמה שעות ולקבל מאיפה שהוא כוחות. חיפשתי מקור חיזוק, משהו שימלא את המצברים ברוח, בעוצמה, בהבנת המציאות הלאומית. שוחחתי על זה עם שני חברים טובים ומאז, שני הצדיקים האלו, מארגנים פעם בתקופה שיעור חיזוק באמונה, בדרך, בערכים עם הרב צבי קוסטינר שליט"א (שהקב"ה ישלח רפואה שלימה לבנו אשר נפצע אנושות בעזה).

שני החברים הצדיקים האלו גיבשו חבורה של אנשים אשר מידי זמן מתאספת לה לקבל כוח, לשאוף לשעה קלה משוב מהמקורות ולהבין את המציאות הלאומית בראיה בהירה וללא ערפילים. זה עוזר מאוד להבין למה כל אחד בתפקידו ומה מקומי בתוך המערכת ולא להיות מסונוורים מכל מיני סוגיות שונות ולא רלוונטיות. זאת שעה של חיות הנפש, הארת הנשמה. אחת מהסוגיות אשר עולות לא מעט זאת ההבנה שעם ישראל, ארץ ישראל והקב"ה חד הם. לא רק שזה ברור שזה קשר אלוקי חזק, אלא ההבנה שהוא קשר המשפיע זה על זה, קשר אשר לא יכול להתנתק לעולם, קשר אשר מזין ומחייה זה את זה. קשר בל ינתק בין עם לאלוקיו ולארצו.

ושבתה הארץ שבת לה'

פרשת "בהר" אותה נקרא השבת עוסקת במיוחד בסוגיה אחת – שנת השמיטה והשלכותיה החברתיות והכלכליות. למרות שזאת אחת מהפרשיות החברתיות ביותר, אשר עניינה המרכזי לשמור ולהגן על החלשים ביותר בחברה הישראלית, דווקא היא מייצגת יותר מכל את הקשר בין הקב"ה, עם ישראל וארץ ישראל:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". (ויקרא כה, ב)

אנו יודעים שבשנת השמיטה, אחת לשבע שנים, לא מעבדים את האדמה ופירות האדמה הם הפקר לכל. אבל מה המשמעות של שביתה לה' – "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" ? מה זה לשבות לה' ?

הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין) מסביר שמשמעות אמירה זו, היא שכאשר אדם משבית את הקרקע בשנה השביעית, צריך להיות ניכר שזה נעשה לצורך ולכבודו של הקב"ה בשל הציווי ולא לטובת השבחת הקרקע או לצורך שיפור הגידולים :

"שבת לה׳. לא בשביל טובת הקרקע לנוח פעם אחת בשבע שנים אלא בשביל דבר ה׳ ורצונו". (העמק דבר על ויקרא כה, ב׳)

לפעמים במעשינו אנחנו שוכחים את המהות, את תכלית המעשה. כאשר אנחנו שוכחים את המהות האמיתית אנחנו מתבלבלים ועלולים לעשות פעולות שהן ההפך מהכוונה הנקייה. זה מצב מסוכן מאוד וזה קורה לכולנו. ככל שכוונותינו נגועות באינטרסים אחרים שלא היו בבסיס, כך הסיכוי שמעשינו יהיה פגומים יותר ורחוקים יותר מן האמת.

רבי יוסף בכור שור (המאה ה-12, צרפת)  מסביר שבזה שהאדם פעם בשבע שנים משבית את הקרקע ואינו עובד בקרקע שהיא שלו, הוא אומר קודם כל לעצמו אבל גם לאחרים "הקב"ה הוא אדון הארץ" :

"שבת לה'. שתהא ניכר שהוא של הקב"ה כמו שפירשו רבותינו, מאי טעמא דשביעית זרעו שש ושבתו שביעית כדי שתדעו שהארץ שלי היא, וכן הוא אומר: כי לי הארץ". (בכור שור, ויקרא כה', ב׳)

ר' צדוק מלובלין (1823-1900, פולין) מסביר שתכליתה של השמיטה, כמו תכליתה של השבת, היא שיהיה זמן במעגל החיים של האדם שבו הוא כולו לה'. בשבת אנחנו עוצרים את שטף החיים ליום אחד מימות השבוע, מניחים את עסקינו, מחשבותינו והתכנונים שלנו ונהנים מזיו השבת. מחובר למשפחה, מתענג על השבת ועוסקים בתורה, כך בדיוק שנת השמיטה על פני שנה שלימה :

"שמיטה היא כמו השבת, שהוא תכלית שמים וארץ שלזה היה כוונת הבריאה שיכירו כח מלכותו, והיינו ביום השבת שאומה שלימה מניחין עסקיהם לכבוד שמים, ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו… וכן השמיטה בארץ ישראל שהיה רוב עסקיהם בעבודת השדה, וישראל מניחין שנה שלימה מעבודתה לכבוד שמים שמכירין כי לה' הארץ… שעל ידי שבת מכירין שלה' הארץ, שקנה והקנה ושליט בעולמו, וכן בשמיטה כתיב שש שנים תזרע שדך… כן יהיה קדושת השמיטה." (פרי צדיק פרשת בהר, ח)

שנת השמיטה היא שנה שבה האדם כולו לה'. האדם עוצר את שטף החיים, מאט את הטירוף בו הוא חי והוא עוצר להתבונן ולהסתכל יותר לעומק, הוא מתחבר למלכות ה'. שנה שבה מתרכזים ברוח, בנשמה, בחיזוק האמונה. מפסיקים את התחרות על משאבים וכסף ועוסקים בחסד ובחיזוק החברה, בהגברת התורה והרחבת מלכות ה' בעולם. שנה שבה עוצרים את הרכושנות ומבינים שהכל מגיע מהקב"ה ומתחברים אליו הכי חזק שאפשר. עוצרים לשנה אחד את שיעבוד הטבע לצורך טובתי האישית ונותנים לטבע את מקומו הטבעי.

שנה שבה עוצרים ודואגים לעני. לא עוד רדיפה אחרי הכסף והמשאבים, אלא איך אני מסתכל על החבר, על זה שזקוק לעזרה ומודיע לו ששלי, שלו.

הרמב"ן (1194-1270, ספרד וא"י) מלמד אותנו יסוד עצום על חומרתה של השמיטה, גם כאן בלמידה מן השבת לשמיטה. כמו שהשבת מעידה על היותו של הקב"ה בורא העולם בשישה ימים וביום השביעי מנוחה ומכאן שהקב"ה ברא את העולם, כך השמיטה עושה בשנים:

"שבת לה' -….והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה כבר רמז לנו רבי אברהם שכתב וטעם שבת לה' כיום השבת וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך ואם תזכה תתבונן. כבר כתבתי בסדר בראשית כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם ויום השביעי "שבת לה' אלהיך" כי בו יהיה שבת לשם הגדול כמו ששנינו בשביעי מה היו אומרים "מזמור שיר ליום השבת" – לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים. והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות… והחזיר העניין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות …וכן שנינו גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא". (רמב"ן על ויקרא כה, ב׳)

השבת והשמיטה מעידות על פי הרמב"ן על שני יסודות ביהדות. היסוד הוא שהקב"ה ברא שמים וארץ והוא אדון הכל והשני, חיי עולם הבא.

אין ביטול למתנת הארץ

אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) מסביר דבר נפלא. השמיטה היא העדות הגדולה ביותר לכך שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל, במתנה מהקב"ה הרי כתוב באופן מפורש : " כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם". אבל זה הרבה יותר עמוק מזה, השמיטה היא בעצם המנגנון המבטיח שהנתינה של הקב"ה לעם ישראל את הארץ, תהיה לעולם ולא תהיה מציאות שבה הקב"ה יחליט באופן קבוע לקחת את הארץ מאיתנו והנה המנגנון :

אכן נתכוון ה' לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה' בארץ, והוא אומרו אני נותן ולא מתנה חלוטה אלא ושבתה וגו' לה', וחזר ופירש שיעור שבת זה, אם חודש, אם שנה, בכמה שנים, ואמר "שש שנים ובשנה השביעית שבת וגו'", ומעתה אם לא היה אומר הכתוב ושבתה וגו' אלא מה שאמר אחר כך ובשנה השביעית לא הייתי יודע ששייר ה' לעצמו שנה זו אלא שנתן מתנה חלוטה לצמיתות ולא כן הוא: והצצתי וראיתי כי אלקים חשבה לטובה בסדר מעשה זה, כי אם היה ה' נותן הארץ על תנאי בהבטל התנאי תתבטל המתנה, ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיור לא מפני זה תתבטל המתנה אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיור, והעד הנאמן מה שאמר הכתוב : "אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה וגו', ומעתה אין ביטול למתנת הארץ עד עולם". (אור החיים, ויקרא כה, ב)

הקב"ה נתן לנו מתנה טובה – את ארץ ישראל – אך רק לשש שנים. בשנה השביעית הארץ חוזרת לבעלותו של ה' יתברך, ולכן אנו מספיקים לנהוג מנהג בעלים ולא מעבדים את הקרקע. היבול הוא הפקר וכל מי שזוכה לאכול פירות שביעית אוכל פירותיו של הקב"ה ולכן יש בהם קדושת שביעית. השנה השביעית היא שלו ולכן שבת לה'.

במקום לתת את ארץ ישראל לעם ישראל באופן חלוט, אבל על תנאי שהם יעבדו את הקב"ה וילכו בדרך התורה, מחליט הקב"ה לעשות מנגנון נתינה אחר. הוא הרי יודע שעם ישראל, עם קשה עורף הוא. ההיסטוריה מלמדת אותנו שעם ישראל לא תמיד הלך בדרך ה'. הקב"ה השאיר לעצמו שנה אחת מידי שבע שנים – הארץ שלו דה פקטו.  במצב הזה, אם בני ישראל יפגמו בשנה אשר נשתיירה לקב"ה, אזי הם יענשו, אבל זה לא יהיה עונש חלוט ולצמיתות – כיוון שהמתנה לא ניתנה לצמיתות.

בעל "מי השילוח", רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה (1801-1854, פולין) מסביר שכל תכליתה של השמיטה היא לחזק את הבטחון בקב"ה ולכן "שבת לה'". שלושה דברים אסור לו לאדם לבטוח בהם: אל תבטח בנכסיך, אל תבטח בעבדיך (שיישארו כל הזמן) ואל תבטח בזמן שעובר וממנו תרוויח ריבית. שנת השמיטה, היובל ואיסור ריבית תכליתן ללמד את האדם לבטוח רק בקב"ה :

"דבר אל בני ישראל וכו' ושבתה הארץ שבת לה'. ענין שלש פרשיות הנאמרין כאן פרשת שמיטה ופרשת דרור עבדים ביובל ופרשת ריבית, והוא שהש"י מזהיר לישראל שלא ישימו בטחונם בשום דבר הנראה לעיני האדם שיוכל לבטוח בו, ואלו השלשה דברים שמיטה ויובל וריבית הם בעולם ושנה ונפש כי קנין שדות וכרמים הוא קנין שיש לאדם בעולם אשר יוכל לבטוח בו, וצוה הש"י נגד זה מצות שמיטה היינו שלא ישים האדם בטחונו בהם ויראה כי לה' הם, כי בשנת השמיטה אין לאדם שום הכרת קנין בקנינו, ויראה כי לה' הארץ. ונגד הבטחה שיש לאדם בזמן, היינו שיש לו מבטח שיאסף הון מחיר הזמן היינו שיקח ריבית, אמרה תורה אל תקח מאתו נשך כי עיקר ריבית הוא שלוקח מחיר הזמן …ונגד קנין שיש לאדם בנפשות עבדים ויכול לבטוח בהם שישתמש בהם לכל צרכיו, נגד זה צוה הש"י מצות דרור עבדים ביובל… רק ה' הוא מבטח האדם". (מי השלוח, חלק א, ספר ויקרא, בהר ב׳)

נסיים בדבריו של מרן הרב קוק (1865-1935, לטביה וא"י) אשר מסביר ומסכם את עניינה של השמיטה ומבהיר מדוע מצווה הקב"ה שבת לה'. זהו הזמן שבו היצירה האלוקית הנטועה באומה הישראלית מתפרצת מלא הדרה :

"את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה האלקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלקי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, והזעף והתחרות אשר להם". (הקדמה לספר "שבת הארץ).

שנזכה להרגיש את האור האלוקי הזה באומה הישראלית. אמן.

שבת שלום.