בית מושב עיר חומה

בפרשת בהר מצווה התורה דינים שונים הקשורים במכירת קרקעות ואדמות בארץ. בתוך כך עוסקת התורה גם בקניית וגאולת בית הנמצא בתוך העיר:

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. (ל) וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל. (לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא. (ויקרא, כ"ה).

מרבית הפרשנים עסקו בשאלה מהי עיר חומה ומה הגדרת הבית הנכלל בערי החומה:

בית מושב עיר חומה – בַית בתוך עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון. (רש"י)

כֹּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, הֲרֵי הוּא כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, חוּץ מִן הַשָּׂדוֹת כו׳. (ילקוט שמעוני)

חכמים הגדירו עיר חומה כעיר המוקפת חומה מימי יהושע בן נון, וכל מבנה הנמצא מהחומה ופנימה נכלל תחת הגדרת בית מושב בעיר. בתים אלו, בניגוד לאדמות הנמצאות מחוץ לעיר, נגאלות רק בשנה הראשונה לאחר קניית הבית, ואם המוכר לא גאל אותן בשנה זו – אינו יכול לשוב ולגאול (גם לא ביובל). ועולה השאלה מהו ההבדל שבין בתי העיר לאלו שמחוצה לה? מדוע אלו אינם חוזרים לבעליהם הראשונים והבתים שמחוץ לעיר כן?

תשובה מעניינת מביא לכך בעל המשך חוכמה, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, וכך הוא אומר:

יתכן טעם קצת, דערי המבצר הם הערים המגינים מפני האויב ומתחזקים אם באים במצור… ולפי זה אם היה הדין, דבית בעיר מבצר חוזרת ביובל, במשך חמשים שנה, הלא יתכן כי ימכר בתים הרבה ובשנת היובל ישובו איש לאחוזתו, ויהיו כל אנשי העיר חדשים וגרים ואינם יודעים ומכירים מוצאי ומובאי העיר, ואין להם הקשר והאיגוד, כי אינם מכירים זא״ז, ולא יוכלו להתחזק, לכן נתנה התורה זמן שנה ואם לא יגאל יוחלט.

בעל המשך חכמה תולה את ההבדל בצורך המעשי: ערי החומה הן ערי ספר או ערי שאמורות להוות יחידה צבאית, ולכן הם צריכים לפעול בצורה מתואמת בזמן מתקפה. אם תהיה תחלופה גדולה של אנשים, המרקם האנושי עלול להיפגם ורמת התיאום שבינם תיפגע.

עוד מהאתר

לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף

שהמושחתים בהכרת הטוב אינם ראויים בקהל ה'

אחדות או אחידות

המשפט והחברה

אשר תשים לפניהם

כבד לב פרעה

בית מושב עיר חומה

לעומת הגישה הנ"ל בא הרב בכור שור ומסביר את ההבדל בצורך אנושי וכלכלי:

בית מושב עיר חומה – דאותו ודאי, כיון שהעיר מוקפת חומה, קרקע הבית לעולם אינו עומד לזריעה. והקב״ה לא הקפיד אלא בקרקע שחיות האדם תלויה בה כגון שדה וכרם, וכל קרקע שעושה פירות, שאין הקב״ה רוצה דלפסקוה לחיותיה, ולכך אמר שלא תימכר לצמיתות (ויקרא כ״ה:כ״ג). אבל לבית דירה, אין בה בית מיחוש כל כך, אלא שנתן לו הקב״ה זמן שנה תמימה שאם יוכל לגאול יגאל.

הבכור שור מתייחס לכך ששנת היובל באה בכדי לעשות ארגון מחדש של הסדר הכלכלי – להחזיר לכל אדם את היכולת להתפרנס מעבודת האדמה. משום כך האדמות אליהן מתייחסת התורה הן אותן אדמות שעתידים לעשות פרי, ולכן בתי האחוזות והנחלות החקלאיות שבות לבעליהן המקוריים. לעומת זאת, לבתי הערים אין ערך כלכלי במובן של גידול תבואה או פירות מאכל, ולכן התורה כן אחד נותנת למוכר אפשרות של שנה לגאול את ביתו, אך לא מקפידה על השבת הבית בשנת היובל.

הרעיון שמביא הרב מבטא מצד אחד את הפן החברתי שיש בתורה ומהצד השני את היחס לפרט: כחברה עלינו להביא למצב שבו לכל אחד יש אפשרות שווה להתקדם, ולכן מצווה התורה על היובל שבו נעשה ארגון מחדש של החברה ובכך נותנים לכל אדם את האפשרות לחזור לנקודה בה הוא יכול להתחיל את חייו הכלכליים מחדש.

עניין זה חשוב לא רק לאלו שיוכלו לקבל את שדותיהם שוב, אלא גם לחברה עצמה – אותם אלו שנאלצו לעזוב את אדמותיהם ואולי אף הגיעו למצב עוני בגלל מצבם הכלכלי יוכלו לקבל הזדמנות להתחלה חדשה ובכך להקל גם על החברה שנדרשת לפרנס אותם. לכן החשיבות הגדולה להשיב דווקא את אותן אדמות המשמשות לקיום פיזי.

מהצד השני יש הסתכלות גם על היחיד: כאשר אדם קונה בית בעיר, נכס שאינו הכרחי לחיים הכלכליים החברתיים – התורה מאפשרת לו להמשיך ולהחזיק בבית זה גם לאחר היובל מתוך הבנה שזוהי זכותו של הפרט לשפר את חייו ואת מקום מגוריו.

חלוקה זו שבין סוגי הבתים מלמדת על קו מנחה שהתורה מלמדת אותנו: לא קפיטליזם ולא קומוניזם, לא קיצוניות לשום כיוון אלא קו אמצע השומר על זכות הפרט אך מבין את חשיבותה של חברה הוגנת ובריאה שמסתכלת גם על החלשים שבה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.